אני הולך
אתה נשאר בגן, ואמא תאסוף אותך
היינו כמה ימים ביחד
התרגלתי לנוכחות שלך איתי
קרוב אלי
ביום, בלילה
במשחק, בבכי, בשינה
נעים וחיים במשותף
כל פרידה כזו היא שברון לב
אֵבֶל קטן, שמרגיש גדול
פרידה מהרגעים האלו שהיו לנו ביחד
עכשיו בנפרד
לבד שנפער כמו בור
אתה פה ולא פה
הנוכחות שלך נשארת איתי
אתה בלב שלי
הצעצועים שלך שנשארים דוממים כשאתה לא כאן
המקלות שאתה אוסף
איך שאתה עוזר בכל דבר ומשתתף
עוזר לסחוב, לגרף, לשטוף
כמה שאתה אוהב את החיות והבובות שלך
אחרי כמה ימים איתך הפרידה תמיד יותר כואבת
שאני כבר כל כך רגיל לנוכחות שלך
שאתה לצידי ואיתי
כמה שאתה מבקש את הנוכחות שלי איתך
אפילו שלרגעים זה כבר יותר מידי
אף פעם לא רוצה שתלך רחוק מידי
לפעמים עולה בי שאלה
כמה הייתי שם נוכח?
כמה אהבתי, כמה ראיתי וספגתי?
אותך
וזה עצב מוכר
גם מזמנים אחרים
כשמשהו מסתיים
נשאר ריק
ולוקח זמן לראות
שאפילו הריק הגדול הזה, יש בו משהו
יש בו חיים, חוויה, נוכחות
אולי של אובדן וכאב
אבל זה לא כלום
וזה לא הסוף
מהרגע שמתחיל לשים לב לכך
הריק לאט לאט הולך ומתמלא
בעושר וביופי
של כל מה שכרגע נמצא סביבי ובתוכי