top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

לשמור בבטן

על הקושי וגם האומץ לבטא את מה שקורה בתוכי

מוצא את עצמי בזמן האחרון מצליח יותר לבטא ולהוציא ממה שאני חושב ומרגיש בתוכי, ממה שאני רוצה, ממה שאני צריך, מהדעה שלי על דברים. להגיד דבר כזה נראה לי מאוד בנאלי, קול שאומר, מה העניין בעצם, מה הביג דיל? בסך הכל אתה מרגיש ו/או חושב משהו ואומר אותו למי שלידך או למי שרלוונטי להגיד את זה. הכי שגרתי, מובן מאליו. זה פשוט מה שאנשים עושים לא?!ֿ בשבילי זה לפעמים אחד הדברים המאתגרים ופחות מובנים מאליהם. זה יכול להעלות בי פחדים חזקים שאני קופא ונהיה משותק, מתנתק לגמרי מהסיטואציה הבינאישית ורק רוצה שהיא תסתיים ואני אוכל לחזור להיות לבד. יש בי מקום שכל כך מפחד לאכזב את האחר, להידחות, שמה שאני אביא לא יתקבל ושזה מסוכן בשבילי. עדיף להיות זבוב על הקיר, עכשיו סך הכל אנשים מחבבים אותי אז למה להרוס? זה קורה במצבים שבהם המחשבות אומרות שמה שאני מרגיש, חושב, רוצה, אולי יתנגש עם החוץ, יעורר קונפליקט, חוסר הסכמה, חילוקי דעות, מתח, כעס, אולי זה יפגע באחר. כל דבר שאולי יצור משהו שהוא לא נחת, הסכמה, אישור וכן הלאה לא כדאי לבטא. כך הכל עובר דרך מסננת צפופה מאוד שבודקת טוב טוב כל מה שיוצא.

אשתף במקרה שהיה לי לפני כמה חודשים...

הזמנתי אליי חברה. לא קבענו בשביל מה או מה נעשה, פשוט להעביר זמן ביחד. ברגע שהיא הגיעה הרגשתי שאולי זה בכלל לא מתאים לי שהיא באה. פתאום מתוך החופש של להיות לבד, ולעשות מה שאני רוצה בלי לעשות חשבון לאף אחד, יש כאן עוד אדם שצריך ׳׳להתחשב׳׳ בו. בנאדם עם רצונות וצרכים משלו. פתאום כל דבר שאני רוצה אולי יתנגש עם מה שהיא רוצה, אולי זה לא יהיה תואם ואז מה יקרה? כאן פשוט קפאתי. דחקתי פנימה כל דבר שלי כדי שלא תיווצר התנגשות איתה. אז כביכול אני מצמצם את האפשרות שאאכזב אותה. אני לא אומר מה אני רוצה. אני פשוט לאט לאט נעלם לתוך עצמי. אני לא מביא את עצמי אבל אני גם לא משתף פעולה. זה גיהנום. אני נסגר לגמרי. יכול להנהן, להסכים, להקשיב (גם לא באמת להקשיב), אבל לא מביא שום דבר מתוך עצמי. נעול על בריח. שום דבר לא יצא ממני. ברגעים האלו אני בעיקר רוצה שהיא תלך וחושב איך לצאת מהסיטואציה הנוראית הזו שהכנסתי את עצמי אליה. האם אני יכול להגיד לה שאני רק רוצה להיות לבד? אבל היא רק הגיעה לא מזמן אז אני לא יכול. צריך לחכות לפחות שעה, שזה זמן ביקור מינימלי ואז אני אוכל להגיד. עד אז אני אסבול בשקט ואמשוך את הזמן בגיהנום הזה. עדיף את הגיהינום של הקפאון והניתוק מאשר להסתכן בלהגיד מה עובר עליי. אם אני אגלה לה שאני לא בנוח, ושזה איכשהו קשור אליה, יש סיכוי שהיא תכעס ותעזוב ותפסיק את הקשר איתי. את זה אני לא יכול להרשות לעצמי! שוכח שיש גם סיכוי גדול שהיא תכעס ותעזוב כשאני קפוא ומנותק. אבל במקום שבו אני נמצא אי אפשר לראות כל כך רחוק. רק שלא תראה כרגע את מה שקורה בתוכי. זה מה שצריך לשרוד עכשיו. הייתי במצב הזה נצח שלא נמדד בזמן. באיזשהו שלב התעורר בתוך כל ההתנגדות הזו קול אחר. משהו שזוכר שאני פוגש עכשיו משהו משמעותי. פוגש חוויה שאני רוצה לפגוש כדי שאוכל לעשות שינוי. כל פעם מחדש זה מפתיע אותי ואני שוכח ששינוי וריפוי הרבה פעמים בשבילי עוברים דרך המקומות הכי מכווצים ומפחידים שאני רק רוצה לברוח מהם. היתה קצת יותר הסכמה לפגוש את התחושות הקשות בגוף, את המחשבות החופרות, את עוצמות הרגש. שוב הקול שאומר, זה בסדר מה שקורה, זה בדיוק מה שצריך לקרות, זה בדיוק מה שאתה מבקש לעצמך עכשיו. זו הדרך החוצה למקום יותר טוב וחופשי, אין דרך אחרת. ועם המילים האלו עוד קצת הסכמה לפגוש מה שבתוכי. אני מצליח להגיד שעובר עליי משהו. זה המון. אני מצליח להגיד שאני לא מרגיש בנוח. זה המון. לפני כל דבר כזה שאני אומר אני מרגיש חלקים בתוכי שממש מנסים בכוח להחזיק אותי כדי שלא אוציא אף מילה. להשאיר אותי שותק וקפוא. בשביל החלקים האלו לבטא מרגיש כמו להתאבד. הם אומרים, מה אתה עושה משוגע אחד!? מנסים לעצור אותי בביקורת ושיפוטיות והפחדות, בכל מה שהם מכירים שעוצר. בשבילם כאשר אני מבטא מה שעובר עליי זה כמו לקפוץ מצוק אל מותי. זה מרגיש ממש ככה. הכל מחזיק אותי אחורה כמו התחושה על קצה של צוק. אז איך עכשיו יש אומץ לקפוץ? מה נותן את האומץ הזה? חושב שזו הבנה שכואב מידי להשאיר הכל בפנים, לשמור בבטן. שזה ממש עולה לי בבריאות שלי. זה לא אמיתי, לא הוגן כלפי האחר, שאני לא מצליח בכלל לראות במצב הזה. זה גם יוצר חוסר אמון. כאשר אני נמצא עם אחר ולא יודע מה עובר עליו והוא אומר לי שהכל בסדר אבל אני מרגיש שאולי זה לא כך אני מאבד את הבטחון שלי בקשר איתו. אני לא סומך עליו שהוא אומר אמת כי אני זוכר שאני בעצמי לא אמיתי במקום הזה הרבה פעמים ויכול לומר שהכל בסדר למרות שממש לא (אחרי שנים של תרגול ואימון נהייתי אמן בזיוף והסתרה של המצב הפנימי שלי, אבל לשמחתי כבר מאבד את היכולת הזו). שאם אני רוצה ליצור אמון בחיים שלי אני מבין שיש לי מחוייבות לעצמי ולאחר להגיד את מה שקורה לי. או לפחות להגיע למצב שאני יכול לבחור לעשות את זה, ואולי בסוף לבחור שלא לשתף. אבל שיהיה את החופש לבחור. (זה פותח את הנושא של איך הכל מראות בחיים של איך שאני, נושא שבתקווה ארחיב עליו בפוסט אחר). בנוסף אני עם הזמן מופתע לגלות שכאשר אני מבטא את מה שבתוכי זה טוב גם לאחר. מאפשר לו להיות אמיתי, להיות נינוח איתי, לגלות דברים גם על עצמו. אני מופתע לגלות שכאשר אני מבטא את עצמי אנשים לא פחות אוהבים אותי אלא יותר אוהבים אותי! קשה לתאר כמה מתוך העמדה המפוחדת זה גילוי מפתיע. זה בדיוק הפוך ממה שהפחדים אומרים שיקרה. זה כל כך מפתיע שלוקח לי זמן לראות שהאחר לא רק שלא נוטש אותי, אלא רק מתקרב, רוצה לשמוע עוד. אני פחות מרגיש צורך להיות לבד כי להיות עם האחר אומר בשבילי לוותר על משהו בתוכי. אני לבד כאשר מתאים לי להיות לבד, ואז הלבד נהיה נעים ומזין כאשר הוא מתוך בחירה. כך קרה גם עם החברה. סיפרתי לה שהייתי במתח גדול. שרק רציתי שהיא תלך. שפחדתי שמה שאני רוצה לא יתאים למה שהיא ציפתה שיקרה וכשהיא תגלה את זה היא תנטוש אותי. כאשר ראיתי לאט לאט שזה עובר בשלום, שהיא מקבלת אותי ככה, ואפילו מרגישה יותר נינוחה וקרובה הרגשתי משהו בבית החזה שלי נפתח ומתרכך. עלתה שמחה גדולה מהולה בעצב. שחרור של כיווץ אנרגטי התחיל לקרות. הרגשתי שפצע שיש לי בלב מגליד ומחלים. בזה שהסכמתי להראות אותו, וגיליתי שלא בורחים ממנו, התאפשר ריפוי. מהרגע הזה אני והחברה יותר קרובים מיום ליום. יותר כנים, יותר נינוחים ובטוחים אחת בחברת השני. נוצר קשר של הלב. בעיני זה קסם שתמיד מפתיע אותי מחדש שכך קורה. הזכרון של חוויות כאלו נותן לי אומץ להמשיך בדרך ולבטא יותר. לא כל פעם אני מצליח, יש רגעים שאני קופא ולא מפשיר בזמן. אבל רואה שזמן הקפאון מתקצר. גם כאן אני מתנסה בכך. מבטא את מה שבתוכי. יודע שזה כנראה יגע בלבבות שפוגשים דברים דומים ויאפשר אומץ לקפוץ לתוך החיים, אל תוך הקשר עם האחר ועם עצמי.


0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

टिप्पणियां


bottom of page