top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

שיתוף על קוליטיס ולשמור בבטן

אני עם קוליטיס כיבית כ15 שנים. במהלך השנים הללו התנסיתי בכמה תזונות שונות, חלקן די קיצוניות, חלקן פחות. עשיתי טיפולים של דיקור, נטורופתיה, צמחי מרפא, וגם טיפול תרופתי.

הרגשתי עם הזמן שהטיפולים האלו יכולים לפעמים לתמוך ולהקל, אך שהם לא כל העניין בשבילי. שאפילו הם יכולים להיות הסחת דעת מהעניין.

ספר שפתח את עיני, שעוסק בכלל בכאבי גב כרוניים, של דר' ג'ון סרנו הנקרא ריפוי הכאב הכרוני. הספר מדבר על כך שתופעות פיזיולוגיות מטרתן להסיח את הדעת שלנו מהרגשות הקשים שיש בנו, אל התעסקות במצוקות פיזיות והטיפול בהן, הפתרון שלהן.

הבנתי שגם את הקוליטיס אני יכול לתפוס באותה צורה. אפשר שנים לחקור ולנסות את התזונה המושלמת, את הטיפול המושלם, ולעולם לא להתייחס לרגשות, למצוקות הפנימיות, לזעם, למתח, שיש לי בבטן הרבה מהזמן.

לא רק זאת, בנסיון שלי התעסקות בתזונה למשל רק מוסיפה למערכת כמויות אדירות של פחד ומתח, בלבול.

הקריטיות של מה אני אוכל, מתי, איך, והעיסוק האינסופי בכך, לפני, תוך כדי ואחרי כל ארוחה.

האם אני בוחר את הדבר הנכון? מכל הדעות הסותרות והאינסופיות, איך לעזאזל בוחרים נכון?

שכל אחד בא ואומר בכזו נחרצות שהתזונה הזו היא זו שתציל אותי. שהיא זו שהצילה אותו.

אני לא קונה את הדברים האלו יותר. מהנסיון שלי היו תזונות שעזרו קצת, אף פעם לא באופן מלא, ותמיד גרמו לדיכוי של ההנאה הפשוטה והמשוחררת מאוכל.

אז מה העניין מבחינתי? העניין הוא העולם הרגשי שלי, ששמתי לב שלרוב אני שומר בבטן.

שלמדתי מגיל צעיר להדחיק ולהסתיר כל מיני חלקים ורגשות שלי שהבנתי מהסביבה שאין להם מקום בעולם, לפעמים שאסור בשום אופן שיהיו בכלל קיימים, וברגע שהם עולים צריך מיד לעצור ולא להראות אותם.

כעס, זעם, מצוקה, כאב (רגשי בעיקר אבל גם פיזי), עצב, פגיעות, חוסר אונים, אלימות, תשוקה מינית, התלהבות.

משפטים כמו אסור לכעוס, זה לא עוזר בכלום. אל תהיה בכיין/פחדן/כפוי טובה/זה לא ביג דיל. צריך להיות מתחשב, נחמד, חזק, יציב, שמח, לחייך.

איספור משפטים שהכאיבו והעליבו, שהגיעו מבחוץ ועכשיו מגיעים כבר כל כך מהר מבפנים כדי שלא יגיעו שוב מבחוץ ויפגעו בי.

אז נוצר שוטר פנימי, רודן פנימי, שמחליט מה מותר להרגיש ומה אסור.

השאלה שעולה היא, מה קורה עם כל מה שאסור לו לצאת?

הכל נאגר ומצטבר. איפה?

התשובה לדעתי מסתתרת בביטוי 'לשמור בבטן'.

זו מחלה אוטואימונית, שבה הגוף פוגע בעצמו.

השיטור והרודנות הפנימית קורות בנפש, עד שיום קודר אחד הן מתחילות להתבטא גם בגוף.

זו אלימות פנימית כלפי החלקים שלנו שאסור להראות, זו פגיעה עצמית.

איזה מין בנאדם אני אהיה אם אכעס, אזעם, אתלהב, אראה את העולם הפנימי שלי?

זה ממש חסר שליטה! חסר ניהול ורודנות. יש הרבה מאוד פחד לתת לדברים להיות כמו שהם.

אולי זה לא יתאים לסביבה, למה שמקובל בה ובחברה.

אנחנו כל כך צריכים להשתיייך, זה מנגנון הישרדותי. ואם בחברה אליה אנו שייכים יש דברים שאם נבטא יש סיכוי שירחיקו אותנו ממנה, אז אין סיכוי שנבטא אותם.

יש בכך הגיון, אך יש לכך גם מחיר. אני מאמין שאני משלם אותו בהתקפים, בשירותים.

עכשיו אני לא מדבר על כאוס מוחלט שבו כל מה שעולה מתבטא איך שהוא.

אני מדבר על הכרה במה שיש, ולתת לזה מקום בפנים באופן מלא. להרגיש שאני עכשיו כל כך כועס שבא לי לפגוע במישהו, לא אומר שאפגע במישהו.

לדעתי אפילו להיפך. אם אני אמשיך להדחיק את הכעס שלי, בסוף יש סיכוי יותר גדול שאהרוג. שהכעס שיצטבר יהיה כל כך חזק שבסוף פשוט יתפוצץ החוצה על מישהו.

ואם זה לא מתפוצץ החוצה, אז זה מתפוצץ פנימה, ויש כיבים במעיים, או תסמינים גופניים אחרים.

לאנשהו זה צריך ללכת.

אז עכשיו כשאני חושב על מה נכון לאכול, ועולות לי מליון דעות שונות שקראתי, שסיפרו לי עליהן, יותר מעניין אותי איך אני מרגיש באותו הרגע.

האם אני שם לב למצוקה, לפחד, לחרדה, לכמיהה שארגיש טוב ולא יקרה משהו רע?

לילד הקטן והמפוחד בתוכי שרוצה לדעת שיהיה בסדר.

האם אני יכול להגיד לו שאני לא יודע מה יהיה, אבל שלא משנה מה יקרה, מה נאכל, איזו תרופה ניקח, איזו החלטה נקבל, אם המחלה תחמיר או תשתפר, אני איתו? ותמיד איתו..

איך אני מרגיש ומגיב ברגעים שונים (אמיתיים מהחיים שלי):

כאשר מישהו מדבר איתי על משהו שלא מעניין אותי, או מעניין אותי אבל בזמן שלא מתאים לי.

כשמישהו עומד לידי בתור קרוב מידי, מרגיש את הנשימה שלו בעורף שלי.

כשיש שיח על משהו שמפעיל אותי, גורם לי לקנא, או לכעוס.

כשאני נכנס לבית החדש של חברים והוא כל כך יפה ואני כל כך מקנא ורוצה כזה לעצמי.

כשמישהו אומר משהו ואני כל כך נפגע שבא לי לבכות ולפגוע בהם בחזרה.

מה את עושה במצב כזה?

האם משהו מזה מגיע למודע? האם משהו מזה מקבל הכרה? או שהכל נדחק לאיזו פינה חשוכה בנפש לעולם לא לקבל אור יום?

בין אם אף מילה לא נאמרת ואני שם חיוך מזוייף, ובין אם אני מגיב בחזרה בנוקשות, באלימות, בכל מקרה זה אותו תסמין של הדחקה. עדיין לא הכרתי בתוכי, ולא ביטאתי החוצה, את מה שבאמת קורה לי.

כל מה שנדחק לא נעלם. הכל יושב איפשהו. מחכה להתבטא. ואם זה לא יקבל מקום מאיתנו, הוא ימצא את הדרך שלו להתבטא ושישימו לב אליו. גם אם זה דרך סבל של סימפטומים פיזיים, או חרדות, או דכאון, או שגעון.

לא שלא צריך לחשוב על תזונה, וספורט, ואיזה תרופה או טיפול לקחת.

אלא פשוט גם להביא מספיק תשומת לב לאיך אני מתנהל בחיים, ומה קורה בעולמי הפנימי מרגע לרגע.

אם אני לא קשוב לשם, אז העולם החיצוני יכול להיות רק הסחת דעת אחת גדולה.

מה שעוד קורה הרבה פעמים הוא שמנסים להרגיע את העולם הפנימי על ידי כל מיני גורמים חיצוניים. שאם רק אדע מה התזונה הנכונה, אז הכל יהיה בסדר, אם אמצא את הרופא הנכון, הטיפול הכי טוב.

בכלל כל סוג של וודאות, לגבי כל דבר, זה מה שהרבה מאמץ יוצא עליו.

מחפשים הצלה ופתרונות קסם, ואולי יש כאלה, אבל הנפש מבקשת מענה אחר לגמרי.

והאמת שאין וודאות! והאם אפשר לשים לב איך זה מרגיש לחיות כך? הפחד, המתח, ועוד שלל הרגשות שעולים מול המציאות הזו.

האם במקום רק לחפש וודאות בכל מיני דעות ורעיונות, האם אפשר להרגיע ולחבק את הפחד הזה שיש בי עכשיו של לא לדעת?

הוודאות היחידה היא מה שקורה ברגע הזה. מה שיש בחוץ, ואיך שמרגיש בפנים. וזהו..

מה שעוזר לי הוא להיות ער למה שקורה. לאמת של זה. שאם אני עכשיו במצוקה ובפחד, אז לדעת את זה. שזה מה שקיים. אני יכול להפסיק לחפש לזה פתרון, ופשוט להיות עם זה, להרגיש, ולחבק.

אחר כך גם אנסה לטפל בגוף כמה שאוכל, אבל עכשיו הנפש שלי במצוקה, בכעס, בתסכול, בעלבון. אני מנסה לבחור לעצור ולשים לב לכך, ולבחור בהתאם ,לבטא בהתאם.

לבטא אל הסביבה שלי את מה שקורה בתוכי, לבקש את מה שאני רוצה וצריך.

אז למשל בדוגמאות שכתבתי קודם:

אם מישהו מדבר על מה שלא מתאים לי כרגע, האם אפשר לא לעשות כאילו אני מקשיב ולהיעלם, ועוד להגיד לעצמי כמה שאני לא בסדר על זה שאני לא מקשיב. להסתכן ולהגיד לו, רגע חבר, אני לא לגמרי איתך.

כשמישהו עומד קרוב מידי ונושף לי בעורף, האם אני יכול לבקש ממנו מעט להתרחק? או שאני אונס את עצמי לשתוק כי אולי זה יגרור עימות או מחשש מה יחשוב עלי?

האם כשחברים מדברים על נושא שקשה לי איתו, האם אעמיד פנים שהכל בסדר, שאני מתעניין ותורם לשיח באופן מזוייף, או שאוכל להגיד שהאמת שבא לי לבכות.

האם כשאני נכנס לבית יפה של חברים שהייתי רוצה לעצמי, אני יכול להגיד להם את זה, ולגלות שלא הכל מושלם גם אצלם, ולהבין שאנחנו באותה סירה אנושית של חוסר שביעות רצון, ויכולים להתחבר ולהיות שם ביחד.

כשמישהו אומר משהו שמכאיב לי, ואני מיד מגיב בתוקפנות ומעליב בחזרה, האם אני יכול להגיד לו שמה שהוא אמר כל כך כאב, ולהראות את הפגיעות שיש שם.

להתנסות בלא לשמור בבטן, אפילו שזה כל כך כל כך מפחיד... שכל אינסטינקט בגוף ובנפש רק אומרים לשתוק ולהשאיר בפנים. שככה זה יותר בטוח ומוכר, להעמיד פנים.

אם אפשר לזכור ברגע הזה, שגם לכך יש מחיר, שזה לא באמת יותר בטוח, שזה מייצר מחלות, אולי זה יתן את האומץ להתנסות.

לאט לאט, צעד צעד, להיות אמיתי, חשוף, ולהביא את מה שיש בפנים לעולם. את מי שאני/אתה/את.

ואולי.. הסיבה למחלה היא בכלל לא הרגשות שלי. האמת שאני לא באמת יודע. אולי לעולם לא אדע מה גורם למחלה. אבל לשים לב לעולם הפנימי שלי, לתת לו הכרה וביטוי במערכות היחסים שלי, הוא בכל מקרה למידה אולי הכי חשובה שאני מתנסה בה. הוא הופך אותי ואת החיים שלי לאמיתיים יותר, קרוב יותר לעצמי ולאחרים.

ככה אני מצליח להיות בזוגיות באופן כנה, ובקשרים קרובים עם חברים ומשפחה.

על כך אני מודה למחלה שבאה אלי, ועוזרת לי ללמוד את הדברים האלו ולהפסיק להשאיר בפנים ולשלוט.

תראו את הנער הזה, בן 18 ומתגייס לצבא..

בגיל הזה כל דבר שהיו שואלים אותי הייתי אומר, ׳׳הכל בסדר׳׳.


0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page