top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

רוצה שכולם יאהבו אותי

אני רוצה שכולם יאהבו אותי 🥰


כן גם את.ה!


ממש כולם - ההורים, החברים, אדם לא מוכר ברחוב, הילד של השכנים, הנציג של הוט בטלפון, אפילו ההוא שחתך אותי בכביש.


כל מבט בעיניים של אחר, אני מקווה לראות בו חמלה, רכות, קבלה.

זה מה שאני מחפש שם.

וכל כך חושש לראות משהו אחר או הפוך.

רוצה את האישור הזה, שאני בסדר, אהוב, מוגן, נראה ומוערך.


יש בכך ממש תחושת צמא, כמיהה.


וכמה שהורגלתי להסתיר את הכמיהה הזו!


מתכחש אליה, משחק בלהיות זה שלא אכפת לו מה אחרים חושבים.

זה שמלא בערך ובטחון, כל פעם מגבה את זה בסיפור אחר על עצמי.

שאני לא צריך אף אחד אחר, ומעדיף בכלל לבד, רק שיעזבו אותי בשקט.

כל אלו שרוצים ממני דברים, אני לא רוצה כלום מאף אחד.

חושש להכיר ולהרגיש את הפגיעות, החשיפות וחוסר השליטה והאונים שיש בכמיהה הזו.


אין לי שליטה אם מישהו יאהב ויקבל אותי או לא.

אז מנסה לשלוט בכך כמה שאפשר, באיך שאני מתנהג, מדבר, מה שעושה ולא עושה.

בלהראות שאני חכם, יודע, אדיב, מתחשב, תומך, סבלני.

ואם מגיע רמז לאיזו ביקורת אז להעיף הכי רחוק ממני.

העיקר לא להרגיש שיש מישהו שחושב עלי משהו אחר מגדי נפלא ומדהים.

כמו שתמיד אני רוצה להיראות.


בנוסף המניפולציות כדי לקבל מענה לכמיהה בלי לבקש ישירות.

הרצון שהאחר ידע שזה מה שאני רוצה בלי שאדע בעצמי.

שיראה לי אהבה וחיבה, מגע, שיפרגן, שיעודד.


המקום הזה אינו יודע שובע. לא משנה כמה יגידו זה לא מספיק.

לא באמת מוכן להאמין - בבסיס אני מרגיש הפוך מזה על עצמי.

מרגיש חסר, ריק, ולא רוצה שידעו.

כי כולם מציגים כזו מלאות והחיים טובים, אז כנראה שרק אני ככה.


זו האימה - שמישהו יגלה את מה שאני ׳׳יודע׳׳ על עצמי.

שבעצם אני זיוף.

אני לא באמת יודע מה הולך פה, חסר אונים, צמא לאהבה מבחוץ, תלוי, נואש, עם חור בלב.

מאמין שאם אסתיר את זה בדרכים שונות, אוכל להשיג את האהבה הזו בלי להודות בכלל שאני רוצה בה.

בלי לדעת את זה בעצמי.

שכך הבור הזה יתמלא.

בור שממלא בכל מיני חצי ידיעות שלא באמת מחזיקות מים.


אבל זה לא קורה, לא משנה מה אני עושה.

כמה הישגים, הצלחות, פרגונים, ומחמאות.

איכשהו זה לא מצטבר, לא נערם ונאסף.

זה נשאר לחלקיק שניה, ונעלם כמו שבא.


אם אפשר להכיר בכמיהה הזו, להסכים להרגיש אותה

ואת כל השיפוטים שבאים איתה

איזה נזקק ומעורר רחמים, ילד קטן, חלש, תלוי, סימביוטי, חסר עצמאות ועמוד שדרה, מושפע, מרצה, נסחף.

ולהגיד

נכון!


ככה אני

רוצה שכווולם יאהבו אותי, וכל הזמן, ולתמיד.

וכל מה שאני עושה הוא מהמקום הזה

וזה חמוד ומובן, בסדר, אנושי, ויפה.

איזה יופי שזה ככה.

לקבל, לסלוח, להבין - שזה חלק שמנהל ואני מזוהה איתו 24/7





להפסיק להיאבק בו, לקטול אותו, להרחיק אותו

לא להשליך אותו על אחרים - למה הם כל כך תלותיים, מה הם רוצים ממני?

ככה עשיתי שנים בקשרים זוגיים.

אוף מה הן רוצות ממני, שיגדלו עמוד שדרה, למה הן לא יכולות להיות לבד שניה.


עד שגיליתי שככה אני הודף את התלות בתוכי, לא נותן לה מילימטר הכרה.

מפחד מהפגיעות, ומהדחיה במקרה שיעזבו אותי. את הכאב שיבוא מכך.


נשאר בתוך מסיכה ושריון של קשיחות, מסוגלות, של לא צריך אף אחד.

ועדיין תמיד עם המשאלה שאיכשהו אקבל את האהבה הזו, בלי להגיד, בלי להודות בכך.

בצורה הזו הכל בא בצורה עקיפה.

מתוך זה שאתאמץ להיות ראוי לה, מתוך ההישגים.

שלא יהיה לעולם ברירה אלא לאהוב אותי מתוך הדברים שאני עושה ומראה החוצה.


כשאהיה הכי טוב אז כולם בטוח יאהבו, לא תהיה להם ברירה.

ומי שלא יאהב כנראה אידיוט (עדיין אשמח שגם האידיוטים יאהבו).

שלא יהיה אדם אחד בעולם שסולד ממני, אפילו לא אחד, ולא חתול, כלב או עכבר.

באמת שזו המשאלה שלי.

כי אם מישהו לא אוהב אותי, זה בטח אומר שמשהו בי לא בסדר.


וזו אכן המשאלה של החלק הזה בתוכי, שתהיה רק אהבה כלפיו.


אז להכיר בו, ולהפסיק להילחם ולהדוף את הנזקקות בי.

לתת לה מקום, להביע, לכמוהה, לצוף החוצה מתוכי.

מהחורים בשריון ששמתי.


לתת לה לצאת לעיניים שמסתכלות החוצה בערגה, בציפיה לאהבה.

זה מפחיד כל כך!

ומשחרר באותה מידה.


כי כשאני במגע עם הכמיהה והנזקקות הזו.

רק אז יש אפשרות למלא אותה.

למלא מבפנים, וגם לבקש מבחוץ.

בנוסף לראות שהכמיהה הזו מגיעה גם מהאמונה שאני לא מספיק.

אז צריך להוסיף על עצמי עוד ועוד.


ולרכך שם

למוסס

עד שאני פשוט אני איך שאני

הוויה

קיום, נוכחות פשוטה, אהובה ואוהבת


בכל פעם שהכמיהה מתעוררת ונחשפת, לתמוך בה ולעזור לה להתבטא.

ולראות לפעמים את הנס, שברגע של הכרה בה היא כבר ממש מלאה מעצמה.

וכשאני מסתיר, אני לא מובן לאחר, ולא מובן מה אני רוצה, ונוצרים מעקפים ומניפולציות או ריצוי.


כשיש הכרה - מודעות לאיך שזה מנהל, שולט ומכתיב את החיים

אז זה גם מקבל פרופורציה, את מקומו בתוכי.

נהיה ברור שזה לא כולי, רק חלק שהודחק והוסתר.

ועכשיו הוא בדיוק זה, רק חלק, חמוד, אהוב.

ויש הזדמנות ופנאי לגלות בי גם מקומות אחרים.

מלאים, בטוחים, אוהבים.

כי המיקוד בחלק התלותי ובנסיון להדחיק אותו מתרכך ויש מקום לעוד.


אני רואה את זה שוב ושוב, בתוכי וגם בקליניקה כשמלווה אחרים.

שתמיד קורה ההיפך ממה שהפחד חושב שיקרה.

הפחד מלהודות ולהכיר בחלקים מסויימים בתוכי.

שאם אכיר ואתן מקום אז זה ישתלט על הכל.

אהפוך להיות החלק הזה.


וזה בדיוק הפוך.

כשאכיר בו, ואתן מקום, רק אז אראה שאני לא הוא.

רק אז יש אפשרות לשחרר את ההזדהות, את המאבק וההסתרה.

להסתכל על כמה שהוא מובן וחמוד.

סוף סוף הוא יכול לנוח קצת, מלזעוק שיראו אותו.

הוא יוצא לחופשי, וגם אני

מהמאמץ להיות משהו אחר.

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page