top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

פעם רציתי וניסיתי להיות הכי הכי טוב

להיות איפה שכל השווים, במקום שכולם מדברים עליו

במסיבה הכי מוצלחת, ללכת לפסטיבל או הסדנה הכי משני חיים

להכשרה המקצועית הכי עכשווית ונוצצת

לקחת את הסם הפסיכדלי הכי חזק

ולעשות את זה פעם בכמה חודשים כדי להישאר בכושר

להשתחרר תודעתית ומינית

להיות פוליאמורי, או לפחות מונוגמיש

לעשות שלישיה, להתנסות עם גברים

לשבת למדיטציה שעות על גבי שעות

ללכת לריטריט הכי ארוך במקום הכי רחוק כדי להתעורר

להשתחרר, להתפשט

להפסיק להיות הביישן, העדין, המוחזק הזה שחושב יותר מידי

כדי להשתחרר כבר מהכבדות לעשות פלייבק, ליצנות, תיאטרון

להיכנס באמאמא של כל מה שמאתגר ומאיים עלי

לסדנאות שהכי מאתגרות, כי ככה אתקדם, אתפתח, אשתפר

לאכול רק טבעוני, אחר כך פירותני, אז קטוגני, ואחרי בכלל פראני

והכל בשביל להיות הכי


לא שבאמת עשיתי את כל זה, אבל כן לגמרי רציתי

וגם התחרטתי על דברים שעשיתי שלא היו שווים..

סתם ממוצעים כאלו, רגילים

איזה בזבוז זמן ומשאבים, שהייתי יכול לנצל!




ואז יום אחד נשבר לי הלב

והתחלתי להקשיב

לא כי רציתי, פשוט לא הייתה לי ברירה

שכבתי על שטיח כל ראש השנה

לא יכולתי לקום או לחשוב, רק לנשום

כל דבר אחר כאב מידי

ניסיונות הבריחה לא עבדו, שום דבר מהטריקים הישנים לא פעל

לא מדיטציה, לא סדנה, לא יוגה, לא סקס, לא פורנו, לא טינדר, לא נטפליקס, לא אלכוהול, לא סמים..

כלום

הכאב המשיך והמשיך


הראה לי שאני מאמין שאני לא מספיק בפני עצמי, ומה שיש לי לא מספיק

כמה תסכול, כאב, זעם, מצוקה, חוסר אונים, ובלבול אני חווה

ומנסה לצאת מהמצבים האלו על ידי למידה, הישגים, מאבק, הענשה, השתפרות

שבתוכי השתקה, ביקורת, הלקאה, אלימות עצמית

איך שהיחסים שלי עם עצמי קשים, מדכאים


ומה זה דרש בשביל להתחיל דרך חדשה?

לראות ולפגוש את כל זה!

ותמיכה מכמה אנשים יקרים שהחזיקו לי את היד כדי שאעז

לפעמים להתקשר לחבר, להגיד לו: ׳׳מגיע גל..׳׳

של פחד, אימה, אנרגיה אדירה שלא האמנתי שמסוגלת לנוע בגוף כל כך קטן

ורק לשמוע ממנו, ׳׳אני פה איתך..׳׳

כדי להסכים להישבר, להתפרק, להתנפץ עם הגל הרגשי

להתפתל, להחזיק את הכרית, את הקירות עד שהכל עובר

עד שלא נשאר כלום ממה שחשבתי שאני, בעיקר ממה שחשבתי שאני אמור להיות


הילד המתוק בתוכי, בלחש, אמר שכל המאמצים האלו הם לא מה שהוא רוצה

שאני מפספס בענק

כל זה לא מעניין אותו

הוא בכלל לא רוצה להיות הכי טוב

הוא לא במירוץ או בתחרות

הוא רק רוצה שאהיה איתו

לא משנה לו מה נעשה, לאן נלך, רק שאקשיב, אראה, אשאר

שאני מפספס אותו עם כל הזיקוקים האלו שאני מרים, כביכול בשבילו

הוא אמר את זה שנים

אני רק חשבתי שהוא מבקש שאגביר את הקצב ואת העוצמה

זה פשוט כל מה שידעתי לעשות, הכיוון היחיד שהכרתי


אין צורך בכל זה

אתה רגיש, עדין

זה רק מעמיס, מכביד, חונק, מציף

מערכות העצבים והרגש שלך בעומס תמידי

אתה במשבר מלראות נמלה טובעת באסלה..

מה פוליאמוריה מה?


ואני לא מאמין, איך זה יכול להיות? לא רצית שאעשה את כל זה?

זה מה שכולם עושים, זה מה שעושים פה לא?

אם נהיה הכי, אז יהיה לנו טוב!

כנראה שאני לא יודע איך לעשות לנו טוב

כל הזמן הזה חשבתי שאנחנו בכיוון, שעוד רגע ואנחנו שם..


הייתי מוכן להתחיל ללמוד מחדש, או אולי זה להיזכר במה שנשכח לפני שנים

התחלתי להתחשב בי

במערכת שלי כפי שהיא

רגישה, מופעלת בקלות, עדינה, מרגישה הכל

מתנתקת בעומס

התחלתי להקשיב לכל רחש הכי קטן של מצוקה, של הפרעה

להיות שם איתי מיד

מה קורה אהוב?

רואה שיש רעד, ומיד שם את היד

לתת מענה, לא בפעולה או פתרון, לא בתיקון, או חיזוק, או דחיפה

פשוט לחבק ולהרגיע


להפסיק לדחוף לקצוות, לראות שאפשר יותר בפחות

החיים כבר מביאים כל כך הרבה בכל רגע, אם אני רק פנוי לשים לב

כל משב רוח, כל פרח, כל אדם ברחוב, מרטיט את כל כולי


להפסיק לשחק בלהיות אמיץ

ולהיות אמיץ באמת להיות אני


האדם הביישן, הרגיל, הפחדן, הרגיש, החרד, המקסים, עם העדינות העוצמתית, המצוקות, הקפאונות, האלימות, הכנות, המניפולציות, כל האנושיות הבלתי נסבלת הזו!!


איזו אנחת רווחה זו היתה!


הבנתי שבמקום עומק אני רק מגרד את פני השטח עם האינטנסיביות הזו

שהעומק בשבילי מתגלה בהאטה, בהפחתה, בהתפנות

בריכוך, אל תוך מה שיש

לעצור

לתת לחיים בהתחשבות ועדינות במי שאני

להתגלות בפניי


שכדי להתחיל להרגיש טוב, זה רק מכאן

לא משנה כמה זה כואב, מכוער, משעמם, מגעיל

רק פה אוכל למצוא את מה שאני מבקש

גם כשהמחשבות זועקות שזה לא יכול להיות

שזה חייב להיות במקום אחר, כי כאן פשוט נורא


להסכים להביט אל החוויה הזו

מוזנחת ונטושה, מעוררת סלידה, התנגדות

שבורח ממנה בפנטזיות לקצה השני של העולם

אולי אפשר רגע להיות איתה? להכיר, לגלות?

לתת לה צ'אנס אחד קטן.. כל פעם עוד קצת..

להשמיע את קולה, אולי אפילו יופיה, עוצמתה, מתנתה?


אולי מכאן אגלה ששינוי דווקא מאוד מתבקש, ברגע הזה, או בחיים

אבל לא כפעולה נגד עצמי

לא מתוך האמונה שמשהו לא בסדר, לא ראוי, מקולקל

אלא מתוך תנועה שרואה ורוצה להיטיב, ליצור, ללמוד, לתת, לפתוח


עם הזמן למדתי להכווין אותי לכאן, אל עצמי, אלי

להרפות ממאמץ, 'צריך', מדחיפה וכפייה

דרך פחדים וסיפורים

אל החוויה והרגש החי והפועם, המרחב שבו האיכויות הייחודיות שלי מתגלות.

בלי שצריך לשפר, לתקן

מה שאני מעולם לא התקלקל, בריא מלכתחילה

רק התכסה באמונה שאני שבור.


מקווה שהמילים מקרבות למרחב הזה 😍


ומשתף שמלווה אחרים במפגשים אישיים, בדרך אליהם, למקום שבו הם נמצאים

שבעצם זו לא דרך, אלא עצירה, התפנות, גילוי של היופי שכבר קיים

ותנועה מתוכו.


מוזמנים.ות לפנות ולהפנות, למי שמרגיש.ה שיוכל לתמוך בו.ה ❤️

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page