top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

עצוב וכואב הבוקר

עצוב וכואב הבוקר


ראיתי אתמול סרטונים מהמבצע בעזה, של טנקים שעוברים דרך ההריסות של עזה, ומפגיזים בניינים..

וגם נודע לי שאדם יקר שהכרתי ואהבתי, נהרג אתמול בפעילות מבצעית בעזה.


הלב נקרע מהמראות האלו, המחשבה על כל האנשים שכל כך סובלים כרגע.

על המשפחה של החבר, על האנשים בעזה שנמצאים בתנאים בלתי אפשריים, על החטופים, ביניהם משפחה שלמה של חברים יקרים..


חושב גם על חיי האישיים, איך שגם בהם יש רגעים של מלחמה עם אנשים שקרובים אלי. של עוינות, של מגננה ותקיפה.


שמעתי רעם מאוד חזק הבוקר, חששתי שאולי זה פיצוץ, וכל הגוף שלי התקשח וחיבקתי את הבן שלי ששכב לידי.

הרגשתי כל כך פגיע..

מה כבר אוכל לעשות אם יגיע משהו שיאיים עלינו..

כמה החיים של ושל היקרים בחיי שבריריים. יכולים בכל רגע להשתנות לגמרי, וגם להסתיים.


זה לקח אותי להרגיש ולחשוב על פגיעות.

 איך שהיא נמצאת בעצם כל הזמן. מעין רעד כזה, לפעמים עדין, ולפעמים כל כך חזק, של רגישות ועדינות.

שאני לא יודע מה יקרה, ויודע שבעצם אין לי שליטה על מה שיבוא, ושאני בעצם כולי רך ועדין וחשוף.

הגוף הזה שיכול לחלות להיפצע בקלות.

הלב שמרגיש כל כך הרבה, שנפגע, שכמהה, שרוצה כל כך לחוש קרבה, קבלה, אהבה, וכל כך כואב כשמגיעה ביקורת או חוסר קבלה.


הבנה שכולנו ככה, כל בני האדם.

כל כך רכים, שבריריים, זמניים..


איך חיים עם הפגיעות הזו?


איך בכלל מרגישים אותה ועושים קשר איתה?

ולא שמים שריונות והגנות, כדי להתמודד עם העובדה שאנחנו כל כך פגיעים וחשופים.


עולה לי התמונה שראיתי מהוידאו של הטנק.

משוריין כל כך, מכונת הרג.

שככה גם אני מסתובב בעולם, עם שריון, ותותח.

מוכן להגן ולתקוף בכל רגע שבו מרגיש מאויים.


כמה דריכות ומתח יש בי, שבכלל אין מגע איתם.

כי להיות איתם בקשר זה אומר להרגיש, ובשביל זה צריך לרכך את השריון, ולהיות חשוף לפגיעה.


אומנתי כחייל, אבל גם הרבה לפני, כילד ואולי תינוק, לא לתת מקום לפגיעות הזו.

להגן על עצמי כי אחרת..


והנה עובדה שגם באמת פגעו בעבר, ועדיין פוגעים. באמת יש איומים, אנחנו באמת לא בטוחים!


איך במציאות כזו, עם היסטוריה אישית וקולקטיבית כזו, אפשר בכלל להעז להתרכך?

להעז לסמוך, לתת אמון?

איך אפשר לחיות במוכנות לחוות כאב, אבדן, אבל, חולי ומוות..


חושב על המקומות בחיי בהם אני משוריין.. שמפחיד אותי כל כך להגיע פתוח, ולהראות את הפחד שבי, הבהלה, הכאב. כמה שהכל נוגע בי.

כל מילה, מבט, הרמת גבה, גלגול עיניים, מגע מנחם, מילים אוהבות..

העולם הפנימי שלי מושפע בכל רגע מהחוץ, בעצם אין שום אפשרות אמיתית להפריד אותם.

רק במאמץ שיש לו מחיר כבד, של נוקשות וניתוק מהעולם הפנימי, ובכך להגן עלי ממה שמגיע מהחוץ.


כן, אולי באמצע קרב זה ממש נחוץ. או כשהייתי תינוק והרגשתי שאין בכלל ברירה..

אבל האם זה נחוץ עכשיו? וכמה?


האם אוכל לכאוב, את הכאב של כל מי שכואב

בלי לבחור צד או צדק?

צדדים וצדק הם עוד סוג של הגנה מהפגיעות והרכות של הלב

לכאב אין צדדים





האם אוכל להגיע חשוף, ושוב ושוב להיפתח מול מי שיקר בחיי

גם שאבהל נורא, שאפגע, שאכאב, שאפחד

שאוכל להישאר במגע עם מה שקורה בי

וגם שמי שמולי יראה, ולא להתקשח, מיד להתגונן ולתקוף


אני לא יודע אם וכמה אצליח

זה הרגל ואימון של שנים, אינסטינקט

טבע שני


אבל אני יודע עמוק בתוכי

שזה לא הטבע הראשון שלי


שמתחת לשריון הזה

יש לב אוהב ללא תנאי

שרוצה קרבה, מגע, חיבוק

להיות כל כך קרוב לאחר


שכל כך כל כך כואב על המרחק, על הנוקשות, הנפרדות, השנאה

על הפגיעה שמגיע ממני לאחר, ומהאחר אלי


הבטחון שמגיע מהנוקשות, מהשריון

הוא בטחון מדומה, בטחון שמתעלם מהעובדה שבעצם אנו פגיעים

מגיע מניתוק, בלי קרקע וחיבור לחוויה

בטחון שמגיע עם אויב מהצד השני שלו


ויש בטחון אחר

שנבנה דווקא מכך שמסכימים להיות במגע עם הפגיעות

לכאוב, להתעצב, להיבהל, לפחד, לאהוב, להישבר

שמכיר שכך זה להיות אנושי, ושהלב יכול להכיל ולהתרחב


הידיעה הזו לרגעים מתגלה ונחשפת

ברגעים בהם אני מעז לכאוב

לתת ללב להרגיש את הרגש החי והאנושי והטבעי

שעולה מול סבל שלי או של אחר


ואני מרגיש ומאמין

שזו הדרך היחידה

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מה העניין כשיש חרטה

חרטה יכולה להיות מאוד מבלבלת היא מדברת על העבר, על מה שהיה יכול וצריך להיות ואיך זה היה משנה הכל לוקחת אותנו לעסוק במה שכבר איננו אבל האמת היא שזו רק הסחת דעת.. היא בעצם לא אומרת שום דבר על העבר או על

Comments


bottom of page