top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

על מפגש עם כאב


מהבוקר הרגשתי אותו מבקש להתגלות ולקבל מקום.

סיטואצית חיים שחשפה אותו.


געגוע, כאב, בדידות עמוקה, לבדות, נטישה..


מנסה לתכנן את היום ככה שלא אהיה לבד, שלא אפגוש.

אבל זה לא הולך, שום דבר לא מסתדר, אף אחד לא זמין.


אני עם הבן שלי

אבל זה לא מספיק עכשיו

חשבתי ללכת איתו לקמפינג.

ירדתי מזה כי זה הרגיש לי גדול עלי, כל הארגונים ואיך אסתדר לבד איתו, ולסחוב את הציוד


אבל עכשיו רוצה להיות שם, בקמפינג.

במקביל לקיום הזה הממשי, שהוא פה מולי, יש את הדמיון של מה שהיה יכול להיות

כמו מודבק על המציאות.


וזה כמו מיסוך שמנסה לעזור לי להתמודד

כי להיות כאן עכשיו עם הרגשות האלו, זה יותר מידי

אז חושב על מה שהיה יכול להיות


העבר והעתיד הם כמו בריחה מהעכשיו, כשהעכשיו הוא לא משהו שאני יכול או רוצה להכיל ולהרגיש


גלים עולים ואני מחפש ישועה, לדבר עם מישהו, להיפגש, לא להרגיש את הלבדות הזו


שמשהו בפלאפון יושיע אותי, יפחית את הכאב.

מזהה שזו מערכת היחסים התמידית שלי איתו, ועם כל התמכרות אחרת.


חושב על העבר, ואיך פישלתי, ככה שזה מה שיש עכשיו.

השכל המפוחד מותח את הרגע הזה בזמן, אומר שזה ימשך לנצח, ותמיד יהיה כך

שהכל גמור וזה הסוף


מחפש רכות ועדינות אל מה שעולה בי

מזכיר כמה שאני אהוב ויקר, וזה עוזר לפגוש, מרכך ומאיר


מילים רכות שעולות..

אתה כל כך כל כך אהוב ויקר

אני פה איתך לא משנה מה ולתמיד

תמיד מובן, נראה, וטוב


מתחבר לנוכחות של המודעות, של המרחב שאוהב ומקבל הכל


כל רגע כזה של התעוררות מאפשר עוד מגע עם מה שיש, עוד פיסה של המציאות שהדפתי, מאפשר לה להתקרב ולהיות חלק


כבר יודע לרוב לא לברוח אל הרוח כדי להסתתר, אלא להיעזר ולהיתמך בה בשביל להעמיק יותר אל החיים


בין בריחה להסחה, אני פוגש, כל פעם עוד קצת






יוצר קשר עם אנשים יקרים, ומרשה לעצמי להראות את הקולות השונים, את הדאגה, הפחד, הספק, החרטה, הבלבול..

מחשבות עולות על איך זה נראה, וכמה חלש ונזקק, אבל מרשה לעצמי

פשוט כותב את זה כמו שזה, שאוכל לראות את זה גם שם על המסך, ולקבל את העדות של האחר.ת


וגם.. התחושה שמישהו איתי, מחזיק לי את היד, יודע מה קורה בי.

מזכירים לי שזה מותר להרגיש, שזה הכיוון ולא אחר.


זוכר כבר מנסיון שזו לא הטעות של חיי שלא הלכנו לקמפינג, אפילו שהמחשבות נאחזות בכך, אומרות ששם הייתי מרגיש אחרת.

שכל המאמצים לפתור הם רק נסיון נואש של לא להרגיש, של להחזיק את השליטה, כדי לא להתפרק.


מבולבל אני מנסה לייצר תכניות, אבל לא יודע מאיפה להתחיל, ובכלל מה אני רוצה, הכל מרגיש לא נכון, ובקושי מצליח לתפקד מספיק בשביל לכתוב הודעה, ולא זוכר בכלל את מי אני מכיר שמרגיש שזה מתאים, גם לא רוצה בכלל לראות אנשים, במצב כל כך חשוף.


הבן שלי בוכה ואומר שהוא רוצה ללכת לאוטו האדום

אני בוכה, ואומר לו שגם אני

אנחנו מתחבקים ובוכים, הוא מסתכל עלי במבט שאני לא באמת יודע להגיד מהו.

אבל מקווה שזו קבלה והבנה.


הוא נותן לי את המרחב כשאני מבקש.


לרגעים מרגיש שאני פשוט לא יכול להיות איתו ככה. שזה יותר מידי.

ואומר לו שקשה לי עכשיו, ושאבא עצוב.


עוד ועוד מפגשים רגעיים עם הכאב..

עוד ועוד רגעים של נקיון מהתנגדות ונוקשות שמייצרות דמיון של מציאות שיכלה להיות אחרת.

מציאות בלי כאב.


אך זו אינה מציאות, זו אשליה, תחליף של מציאות.

ואני לא מעוניין בכך באמת.

זו רק דרך התמודדות שלמדתי.


יודע וזוכר שאני רוצה להיות כאן, נוכח ומלא, עם הבן שלי, ואיתי.


המעבר לאט לאט קורה..

ואז פתאום אני נוחת, רואה אותו באמת עכשיו, הוא מזמין אותי למשחק

אני נענה


עוזב את העולם הפנימי המיוסר, ומצטרף למציאות.

אנחנו רצים, מתגלצ׳ים, צוחקים.


פתאום הנאה נפלאה, חיים ומגע.


אני לומד ממנו שוב, איך להיות במלאות, כל כולו רק כאן, מזמין אותי.

הבן שלי, אבל גם כל דבר אחר שפה, הכל מזמין אותי להיות כאן.


הנה שוב כותב לחברים, כבר לא בשביל לפתור ולברוח, אלא כי יש רצון לביחד.

והנה זה קורה בפשטות.. זורם והערב הופך להיות קרוב ומקרב ונעים..


להסכים לפגוש כאב, להסכים לפגוש רגש.

זו כנראה הלמידה הכי גדולה שאעשה ועושה בסיבוב הזה כאן.

כשזה מתאפשר, אין יותר סבל, נשאר רק חיבור וחופש.

נוכחות עדינה שמרגישה ומבינה שלכאב יש מקום פה.

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page