top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

מפגש מרגש ומפתיע עם חברי ילדות


קבענו להיפגש כמה חברי ילדות בסופ׳׳ש, שעם חלקם שנים לא נפגשתי.

בתמונה אנחנו בטיול מלפני יותר מעשור.





עם הזמן התרחקתי ולא הרגשתי בטוח להיות בקרבה אמיתית וחשופה איתם.

גם התפתחה אצלי אמונה שאנחנו כבר שונים מידי.

שהם לא יודעים מי אני ומה עברתי.

שיש פער בתפיסת החיים, ושהם לא יכולים להיות פתוחים, לתת מקום לרגשות וכנות.


אז היה חשש מהמפגש, אם אוכל להיות איתם בפתיחות עם מה שמרגיש.

או שאאלץ מהפחד לשים מסיכה כואבת, של מרחק ואיפוק, של ׳׳הכל בסדר׳׳.

עם מיאוס מזה מאינסוף התנסויות כאלו בעבר וחרדות חברתיות, שהתמודדתי איתן במצבים שונים.


הרצון היה להרגיש אהוב ושיש מקום וקבלה לכל מה שאביא.

ושזה דווקא יתמוך אותי בתקופה הזו, שבה חווה הרבה רגשות חזקים.

וגם שאוכל להביא את הרגישות והעדינות, היופי, החכמה והעוצמה הגדולה שבי.

זו היתה משאלת הלב שלי.


הנחתי שזה יהיה רגיש ומפחיד להיפתח, ומאיים על הלב הרגיש,

במיוחד כשיש משאלה כזו


והפעם העזתי, הלכתי עם הכמיהה של הלב ונסעתי


כשהגעתי היו את הרגעים של להגיד שלום, שבהם יש מעין מבוכה וטקסיות לא מדוברת.

ואז יושבים והילדים משחקים ביניהם.

והנה יש פניות והזדמנות..

הזדמנות שלפעמים מפחיד אותי מידי לקחת, ואז נאטם.

ההזדמנות להביא את עצמי, את מה שחי בי, מרגש אותי, כואב לי, מעניין אותי.

המתנה שלי לתת שהיא אני.


ושוב בודק, האם בטוח לי?

האם אהיה מוקשב, מוכל, נראה

האם ינטשו אותי ויעברו נושא מהר מידי, או ינסו לפתור ולעודד

האם יתאפשר רגע של הכרה, שבו יהיה מקום למה שהבאתי

או שזה יקטע, ייחתך בחטף ואשאר לבד

או שאולי בכלל יבקרו, יהדפו, יקחו אליהם, ישנו נושא.

ואתחרט שהעזתי בטיפשותי להיחשף בכזו פגיעות


כותב פה ורואה כמה צרכים יש בי

וכמיהות כל כך יפות, שאני גם יכול להדחיק ולבקר אותי עליהן..

וכמה לא הייתי ער אליהן בעבר.

והסתרתי אותן.


אני שוב מעז, כי אני רוצה להתקרב..

וזוכר כמה שאני אוהב את האנשים האלו.


ויש רגע כזה שהוא כמו לעמוד על צוק

שבו מפסיקה הרשמיות והדיבור על..

ואני מכין מראש, שזה רגיש, ושקשה לי להגיד.

כמו בשביל לראות אם הם שם בנוכחות.

וגם אל עצמי יש קול שלוחש, אני פה איתך, ואתה רוצה להתקרב אליך ואליהם, וזו הדרך.


ומבטא את מה שקורה בחיי, גם את מה שכואב, ויפה, רוטט וחי.

ואני מופתע לגלות, שאני מוקשב ונראה

שחשוב להם מאוד, ועיניים רכות ומבינות פוגשות את עיני ואת הלב העדין.

ויש מקום, ויש זמן, והם לגמרי איתי.


מידי פעם אומרים מילות עידוד, או שהכל בסדר ושיהיה טוב

זה לא הכי מדוייק ומעט מכווץ כי זה לא הצורך שלי

אבל רואה את הכוונה הטובה שלהם, וזה מרכך את תחושת הפספוס שזה מעלה.

וגם אני שם לצידי.


מגלה עיניים שאפילו יותר רכות ומקבלות מעיני הפנימיות שלי

שעוד יש בהן שיפוט ונוקשות כלפי עצמי.

יש התרככות

והבטחון והאמון עולים. ומתחיל להרגיש בבית איתם.

הגוף מרפה, הנשימה מעמיקה.


ולאחר כמה זמן מגיע ועולה גל של כאב וצער.


ואני פונה קודם לטלפון, כי זה נותן לי רגע שאני לפחות חלקית רק איתי

(אולי זה תמיד מה שאני מבקש שם? רגע להיות איתי ולהתקרב?)

הולך לחדר שבו מתארח. סוגר את הדלת ושוכב בחושך..

ונותן לגל לשטוף


ואחרי כמה דקות דפיקה בדלת, ואני במבוכה ובהלה.

שואל אותי חבר מה שלומי.

אני מיד מתרומם ומנגב את הדמעות, ובקול הכי יציב שלי אומר ש״הכל טוב״.

הוא נכנס וסוגר את הדלת.


ושוב יש כאן בחירה, האם אוכל להיות אמיתי.

להיות באמת.

אני נשכב בחזרה, והוא מבין מה קורה בלי שאני צריך להגיד.

ואני אומר שכואב לי כל כך..

הוא מתיישב לידי, ואני מעז ומבקש אם הוא יוכל לחבק אותי.

הוא עוטף אותי ואני מחזיק לו את היד

כמו ילד לאביו, ככה חזק חזק לוודא שהוא כאן.

זה נעים ותומך ומרגש. ומאפשר לעוד גל ועוד גל לבוא.

מידי פעם מדבר את הכאב.


הוא מציע לי שילך להביא לי תה, קפה או מה שארצה לכאן..

ואני שוב מעז ואומר.. לא רוצה שתלך.. תוכל להישאר כאן עוד ככה איתי?

והוא עונה, בטח, כמה שתרצה, אני פה.

ועוד גל עובר, וקרבה ואינטימיות ואהבה מתפשטות

בגוף המתוק והאהוב הזה שעושה מה שהוא יודע כשיש מרחב מתאים.

להרגיש, לפרוק, לרטוט, לפעום, לנשום, להרפות.

מתישהו זה מספיק, הגל עבר, ואני מוכן לצאת לעולם.

רך ואהוב.

יוצאים מהרחם החשוך, והאור בהתחלה חזק ומסנוור מידי.

אבל אני מתרגל.


בסלון רואים סרטים מביכים שהכנו לחתונות של כל אחד.

וזה מצחיק ומביא קלילות ושמחה.

ואז יושבים בחוץ, הילדים כבר ישנים.

ומדברים על המשפחה וההורים, על פגיעות, על כאב

על כמה שלא היה שיח או מקום לרגשות בבתים שלנו, וגם בינינו.


אומר להם שאני ממש שמח שאפילו אחרי שנים של מרחק, אני מרגיש קרוב ובטוח איתם.

ושזה לפעמים ממש עצוב איך ולאן שהחיים לוקחים, מרחיקים ומקרבים.

מטלטלים.

ככה יושבים, עיניים רכות, קרבה של הלב, מדברים, צוחקים, שותקים.

על פתיחות, ואתגר, על מגע שהיה חסר,על הילדות, והקשרים שבינינו.


דברים שמעולם לא נאמרו ונחשפו.

על קרבה גדולה שהיתה

והנה היא כאן מתעוררת שוב, ומעמיקה

חוצה עשרות שנים ומרחקים, שפתאום לגמרי אינם

נזכרים בילדים, במתבגרים, בנערים שהיינו, בגברים שאנחנו

ומכירים בילדים שאנחנו עדיין.


כמה טוב שהעזתי

שכל כך חשוב לי להיות קרוב אלי, ואל האנשים בחיי.

אפילו אחרי שנים ארוכות שכבר וויתרתי עליהם, ועלי

אף פעם לא מאוחר.


בדרך הזו שבה מלווה את עצמי, אני מלווה גם אחרים.

אל הלב שלהם הרגיש והייחודי, הילד בהם.

לפגוש ולהרגיש ביחד במרחב בטוח ומוגן.

את מה ששנים ואולי מעולם לא היה לו מקום.

להיות הם, עם כל מה שקיים.

וזה מפחית חרדה, דכאון, חוסר חיות, קושי בקבלת החלטות, השוואתיות וחוסר ערך, ועוד..

ואפילו סימפטומים פיזיים שונים.


אז אם נגעו בכם המילים, והייתם רוצים להיות בקרבה אליכם

ואל האנשים שיקרים לליבכם

או מכירים אחרים שליווי כזה יכול לתמוך בהם.ן

דברו איתי,

ונגלה את הדרך 💕

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

留言


bottom of page