top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

מסע התקשרות


לפני 13 שנים טיילתי לבד בהודו עם אופנוע, ממש הרפתקאה.

הייתי אמיץ, או טיפש, ועליתי ללדאק בתקופה שהיו שטפונות ואף אחד לא נסע לשם.

הדרך הרגילה היתה סגורה, אז נסעתי בדרך עקיפה, ארוכה ומשובשת אפילו יותר מהרגיל.

לא נתקלתי באף תייר אחר בדרך. רק משאיות מסחריות ושיירות אינסופיות של הצבא ההודי.

לאופנוע היתה תקלה ככה שבכל מוסך בדרך עצרתי וניסיתי לתקן אותה, אבל אף אחד לא הצליח.

הייתי צריך לעצור באמצע שום מקום, לפתוח ולרוקן את אגן השמן של הגיר, לחזק ברגים, ואז להמשיך לנסוע. בלי לדעת אם הפעם כשאפרק גם אצליח להרכיב.

מה שאמרתי לעצמי זה שבמקרה הכי גרוע, תעבור משאית ואעלה אליה את האופנוע עד לכפר הבא.

ישנתי באוהל בצד הדרכים, והנופים שם היו כמו להיות על כוכב לכת אחר.





באיזה שלב בדרך השארתי את האופנוע בכפר, והתחלתי ללכת ממנו לעמק זנסקר, מרחק שבועיים הליכה.

גם שם לא ראיתי עוד תיירים, וכל המקומות שבדרך כלל ישנים בהם היו סגורים.

פגשתי בדרך שלושה מקומיים, שהלכו לכפר שלהם. סטודנטים מלדאק שיצאו לחופשת הקיץ.

אני הייתי עם תיק ענק, מקלות הליכה, אוהל ושק שינה, נעלי טרקים גדולות, לבוש תרמי ומעיל פוך.

הם הלכו עם בגדים בלויים ודקים, כפכפים, ושקיות פלסטיק בידיים עם Maggie (מנה חמה של הודו).

התחברתי עם אחד מהם וכשהגעתי (כמה ימים אחריו) לכפר שלו התארחתי אצלם בבית לכמה ימים.

הלכתי איתו למרעה צאן, לאסוף את החציר לחיות, הכנו גבינה (סוג של..) מהחלב של העיזים, אכלתי, ישנתי והתחממתי איתם בבית.


כשעזבתי כל המשפחה בכתה, וגם אני.

הוא ביקש ממני אם אוכל לשלוח לו נעליים כשאחזור.

כשהגעתי לארץ שלחתי, אבל אין לי מושג אם הן אכן הגיעו..





כשסיימתי את הטרק התארחתי במנזר אצל נזיר מקסים לכמה ימים.

נכנסתי לתפילות ולטקסים, וראיתי את הילדים הנזירים בשיעורים שלהם.

גם הלכתי איתו לניחומי אבלים וטקס שערך למישהו שמת בכפר.

כשעזבתי הוא ביקש ממני את מקלות ההליכה, שהשארתי לו.

במסע כזה נוצרת פשטות של נתינה וקבלה..







משם חזרתי לאופנוע, התפללתי שהוא יניע אחרי יותר משבועיים שלא נסע, ולשמחתי התפילה נענתה.

משם נסעתי דרך סרינגר בקשמיר, שהיתה בעוצר והיו רק שוטרים עם אלות וחיילים.

לא ידעתי אם יתנו לי לעבור, אבל הלכתי על זה. לחזור אחורה ללדאק לא באמת היתה אפשרות.

עצרו אותי וחששתי שלא יתנו לי לעבור, אבל החייל שבדק אותי בתחנה היה נחמד.

דיברנו על זה שהייתי חייל בעצמי, על העוצר והמצב שם, ועל המצב בישראל. ונתנו לי להמשיך לנסוע.


בסוף הסיבוב הגעתי לאמריטסר, וישנתי שם במקדש.


במקדש יש אגם מלאכותי, התיישבתי לידו והסתכלתי על האנשים.

במים ראיתי אבא רוחץ את הבן שלו. מחזיק אותו וטובל אותו במים.

לאט לאט את כל חלקי הגוף.

הבן היה משותק ברוב גופו, והאב החזיק אותו ברוך, עם מגע וליטוף עדין כל כך.





בכלל לא הבנתי מה קורה לי ובמה זה נוגע

אבל הייתי מהופנט לגמרי, והסתכלתי עליהם דקות ארוכות..

באיזה שלב התחלתי לבכות וממש התייפחתי, וצף עצב וכאב.

הרגשה של געגוע עמוק.


מאז הזכרון חוזר לי פה ושם, עם אותן רגשות ותחושות.

עולה לרוב ברגעים בהם יש קושי, מתח וחרדה, וכשאני מרגיש כל כך לבד ואבוד.

והזכרון נוגע בי, כמו עונה על איזה צורך, שלא ממש הבנתי.


בחודשים האחרונים, בזכות ידע שאני נחשף אליו בנושא התקשרות, בעיקר דרך טלי גרנות , וגם העבודה של דן בראון

הזכרון חוזר, והבנתי יותר במה זה נגע ונוגע.

זה היה ברור שהאב במקדש יודע שמחזיק בידיו את הדבר שיקר לו מכל.

שאין שום דבר אחר חוץ ממנו ברגע הזה.

כל כולו איתו ובשבילו.

ברוך ועדינות שלא הכרתי.

וכמה הילד, שתלוי בו לחלוטין, מרגיש בטוח בידיים שלו

אהוב ומוגן..


כשכותב עכשיו, וכל פעם שחושב על זה, זה שוב מציף וכל כך נוגע

רגע שנחרט לי בעומק הלב


הבנתי כמה החוויה הזו חסרה לי.

כמה אני מרגיש לא בטוח ולא מוגן

חושש להישען, להיעזר, להזדקק, להרפות.

ואיך לראות את האב והבן שם, נגע בחסך שאפילו לא הבנתי שקיים.

ריכך את הנוקשות והקפאון, הפחד, חוסר האונים שמביא לשליטה והלקאה העצמית.

זכרון שעורר את הלב לכמיהה עמוקה ובסיסית שלו, וגם אפשר לי לחוות את הסיפוק שלה.


שזה מה שאני מחפש בחיי, את החוויה הזו, של בטחון, של קשר.

שכל מפגש אנושי מציף אותי, והלב והגוף שלי רוטט, רועד ודרוך

ומבקש את האפשרות להרפות עד הסוף בתוך קשר ותלות

וכמה זה לא מובן מאליו בשבילי, ומעורר את הפחדים הכי עמוקים

ואת הכאב הכי עמוק


שזו הרפתקאה ממש גדולה בחיי

מפחידה ואמיצה לפחות כמו ההרפתקאות והטיולים שעשיתי


ושלא אוותר על זה לעולם

שהלב שלי לא יוותר לי

על להרגיש ככה

כמו הילד האהוב הזה באמריטסר

כמו שמגיע לילד האהוב שבי 💓

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מה העניין כשיש חרטה

חרטה יכולה להיות מאוד מבלבלת היא מדברת על העבר, על מה שהיה יכול וצריך להיות ואיך זה היה משנה הכל לוקחת אותנו לעסוק במה שכבר איננו אבל האמת היא שזו רק הסחת דעת.. היא בעצם לא אומרת שום דבר על העבר או על

Comments


bottom of page