top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

מוצא את היופי בפרטים הקטנים

היינו בבריכה היום.

לימדתי יוגה בבית מלון וכברטר ישנו בו לילה.

היה מאוד נעים, ירוק, חופשה, משפחה.


עמדתי מול סתיו וסוף מחוץ למים.

הסתכלתי על העור של סתיו.

גוונים, נקודות, נקבוביות, מרקמים.

הלכתי לאיבוד.

בקטע טוב.


אני לאחרונה בתהליך מסקרן, ולא תמיד פשוט

של לגלות מה אני מביא לעולם, מה הייחודיות, ׳׳המומחיות׳׳ שלי.


ברגע הזה התרגשתי כל כך..

עלתה בי הבנה שאחד הדברים שאני מרגיש כמו בתפקיד כאן, הוא תשומת לב לדקויות ופרטים.

יש כל כך הרבה כאן.. ממש אינסוף.

בכל מילימטר.


של קפל בעור, של פינת שולחן העץ, של תחילת שאיפה, תנועה פנימית ועקצוץ, אפילו בחילה.

מרגיש שיש כזה עושר, שלרוב כמו מתפספס.

כשאין מי שישים לב.

אז אני עושה את חלקי, שם לב למה שחומק, מוזנח, טפל, שכביכול אין לו ערך.

חלקים בפנים ובחוץ שלא זוהרים, צועקים, בולטים.

מגלה בהם עולמות.

לא צריך בשביל זה טריפ, מספיק רגע של פניות.

כמה אני מרשה לעצמי להעמיק, אל מה שאין בו יעילות, מטרה, יעד, תכלית או משמעות?

מעבר לזה שהוא נוכח וקיים.


להיות עד, חווה, שותף

לעלה, כסא, עור של אהובה, חרדה, שמחה מתפרצת.


להיות ער לאינסוף שנפרש מכל כיוון אל כל כיוון, עד שאין כיוון.

דקויות של צלילים ותדרים.

של תחושות שאין להן מילים ושמות.

יציאה מחוץ לזמן, מרחב ותבנית.


בילדות היה ספר בבית על חיות במקומות שונים בעולם.

הייתי תמיד הולך רק לעמוד אחד בו, ומסתכל בו שעות.

זה היה עמוד שמראה את הדגים והחיים הימיים במצולות.

בעומק הכי גדול שעוד יש בו חיים.

אני מבין עכשיו למה.

המסתורין, התרגשות הגילוי, הלא ידוע, המחשכים, ריתקו אותי.


בכל רגע אפשר לצאת למסע, בדיוק איפה שאני, ולצלול למקום שיש בו הכל, שהכל בו.

וזה יכול לקרות דרך כל דבר.

האמת שאין דבר שדרכו זה לא יכול להתאפשר!

אבן ברחוב, אספלט, חתיכת פלסטיק במים.


זה לא יגיע ממאמץ, או רצון, או לדחוף לשם, או לרצות לחוות משהו.

זה לשחרר את כל אלו.

להיות באינטימיות, פתיחות, תמימות עם האחר, עד שאין אחר.


זה לא משהו שלומדים, זה משהו שנזכרים בו.

תסתכלו על ילדים, אני לומד מהבן שלי.

בכל פעם שאני מסתכל עליו באופן הזה, הוא חדש בשבילי, הוא פלא חדש.

אני מכיר אותו מחדש, ושוב ושוב.


ברגעים של רוגע, שהשכל קצת נסוג מעמדתו הרוצה לדעת ולתפוס הכל

עמדה שיש בה הישגיות, יעילות, מטרות

שבשבילו כל הקיום הוא בעצם כאן רק בשביל שהוא ינהל את החיים מדבר לדבר

להתפתחות, גדילה, התקדמות, למידה..


אז כשיש מזה רגע מנוחה.

פתאום נגלית תמונה אחרת.

שאין פער בין דבר לדבר.

הכל שווה.

אין העדפה להסתכל על השקיעה היפה, או על שקע חשמל, או פיסת אוכל שנשארה בצלחת.

הכל יפה באותה המידה.

אין ערך רב יותר למשהו אחד על פני האחר.

אין דבר שחשוב יותר, משמעותי יותר.

נחוץ יותר.


נראה שכל אלו הם דמיון והמצאה

של המוח על פי העבר, על פי מה שלמד, והאמונה שהוא בדרך לאנשהו.

שצריך לבחור למה לשים לב, ומה לסנן, כדי להיות יעיל, כדי להשיג ולהתקדם.

כמה שזה מעייף, משעמם, מצמצם, לחיות כל הזמן בתוך עולם כזה.


כמה נעים לרגעים לנחות במציאות. שאיננה מנוהלת מיעילות, ממירוץ.

מלהיות אדם חצי אפוי וחסר, שמחפש להשתפר ולהיות שלם יותר.


אין דחוף, אין צריך

אין ידיעה מה יקח אותי קדימה.

אין קדימה.


יש רק פחד, שמספר סיפור על כל אלה, ומה יקרה אם לא…

ממציא עולם של השוואות, הפכים, יותר ופחות.


זו אפשרות שמונחת כאן כל הזמן.

מונחת ממש לפני העיניים. האמת היא שזו האמת, שכל השאר הוא דמיון וסיפור.

זה רק מוסתר במחשבות ואמונות רבות, כמו סבך של יער עבות.


אני אוהב לעצור מידי פעם, לשים לב למעט האור שכן עובר בסבך.

לתת לו לפלס את דרכו אלי בין אינסוף הרעיונות, הידע, האמונות שאספתי.

להגיע ולשטוף אותי

שיאיר את כל מה שלא נחוץ

וכל מה שנשאר

זה חופש




בתמונת הפוסט, וילון, גם מרגש עד דמעות 🥹

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page