top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

מה ההבדל בין מושג לחוויה?

אנחנו משתמשים בכל מיני מילים לתאר חוויות שונות. למשל שעמום, שמחה, עצב, טוב, לא בטוב, בסדר, לא משהו, סבבה, זה מכעיס, לא בשבילי, נמאס ועוד.. על מה בעצם המילים האלו מצביעות? מה מסתתר מתחת למילה, לתווית הזו? איך אני באמת יודע שמשעמם לי? על פי מה זה נקבע? איך שעמום מרגיש ונחווה? איך עצב נחווה, על פי מה אני יודע שזה עצב? ברגע ששמתי על משהו שם האם אני עדיין באמת חווה אותו? ברגע שיש שם יש כבר פירוש האם הדבר הזה הוא טוב לי או לא, ועל סמך זה תגובה, או להרחיק ממני או לקרב אלי. למשל שעמום, אם החלטתי שמה שקורה משעמם אז אנסה לשנות את המצב.

אבל.. האם אפשר לרגע לעצור, ובאמת לבדוק איך שעמום מרגיש, ממה הוא עשוי? למה אני קובע שמה שיש עכשיו זה שעמום?

אוקי.. בשביל מה החפירה הזו בכלל?

אם אני נשאר רק במושגים, ולא מתפנה לחוויה, מה שקורה זה שאני בעצם כלוא בעבר. כי כל המושגים מבוססים על משהו שחוויתי בעבר, והגדרתי בצורה מסויימת, עם התגובה המתאימה. כך שכל עוד אני שם את התווית, אני אגיב באותה צורה. אין לי אפשרות להגיב אחרת. התגובה לשעמום תמיד תהיה דחיה ובריחה. אני מונע מעצמי עולם עשיר של חוויה שקורית עכשיו.. ניואנסים של תחושות, מחשבות, תנועות פנימיות, שמעליהן בגסות מונחת המילה שעמום. אפשר לראות זאת בכל מושג ומילה. גם שמחה, גם עצב, גם המילה ''אני'' וכל מה שנחבא מתחתיה. ראיה, שמיעה, נשימה, עץ, מים ועוד.. כל אלה הם עולמות אינסופיים ועושר אינסופי שאפשר להעמיק בהם. אך המושג משטיח אותם. ברגע שאני יודע מה זה, זה כבר לא מעניין, אני כבר יודע וזה נשאר בצורה הקפואה שבה הגדרתי ואין שם כבר תנועה וחיים. האמת שמה שיש תמיד חדש. אבל בשביל המחשבות מה שיש הוא כמעט תמיד כבר ידוע. כך שבאמת מובן איך לחיות מתוך המושגים באמת יכול לשעמם

שעמום יכול להפוך להיות הדבר הכי מעניין שיש, אם אני מתעניין בחוויה עצמה, במה זה בכלל שעמום, זה כבר ממש לא משעמם.






זה הבן שלי בן 10 חודשים. הוא עוד לא יודע שיש דבר כזה שעמום, או כל מושג אחר לצורך העניין. נעים לי לבלות איתו, לראות איך הוא פוגש את החיים, בוהה, משחק, מתלכלך, חוקר, נוגע, בולע, בוכה, צוחק, פוגש. פלאי, מסתורי, לא צפוי כי לא פועל על פי שום כלל חברתי שמועבר דרך מושגים ורעיונות. כמו לצפות בערוץ טבע. אני חושב שבגלל זה אני כל כך אוהב לראות חיות בר, כי זה מזכיר לי את האפשרות הזו לפעול באופן חופשי וספונטני, מזכיר לי שזה הטבע שלי, לפעול מתוך חוויה ולא רעיונות. כל פעם שהבן שלי זז, זה חדש וקסום, ושהוא נפגש עם ילד אחר, אני מסתכל כמו על שתי חיות לא צפויות, אין לי מושג מה יקרה.

לרגעים גם לי זה מתאפשר. מסתכל על אדם שאני מכיר שנים. לרגע המילים עוצרות, ואני רואה חדש ולא מוכר. יש כאן יצור, חי, פועם, לא נודע. מה אני באמת יודע עליו מלבד המחשבות שלי עליו? הזכרונות, השיפוטים, ההיסטוריה, התפקידים. מבין שכל אלה כל כך צרים ומוגבלים. מה אני באמת יודע עליו? ממש כלום! יש כאן פלא אינסופי בדמות אדם. נדהם, אני מסתכל, בפרטים האינסופיים, בפלא הזה שקיים לנגד עיני. מסתורי, לא צפוי ולא ידוע. מתעורר כבוד גדול ליצור הזה מולי, שהוא פשוט מה שהוא, חופשי מכל המחשבות שלי עליו. כאן אני באמת יכול לאהוב אותו כמו שהוא.

ופתאום גם הראיה עצמה היא פלא, מה זה הדבר הזה?! לראות! לשמוע! לנשום! לא המילים.. אלא ממש החוויה של לנשום, החוויה לשמוע ולראות. איך זה לשמוע? זה וואו!

כך עם כל דבר שאני מוכן לצאת רגע מהמושג שלו, ולחוות את הדבר עצמו, שאין לו הגדרות ומילים. האמת שאין חוויה שהיא מילולית. המילים באות אחרי החוויה ומתמללות אותה. הן לא הדבר עצמו. עץ אינו המילה עץ. מים אינן המילה מים. הצבע סגול אינו המילה סגול. אי אפשר לאכול תפריט. שימו רגע את המושגים והמילים בצד, ותראו מה נשאר כאן. איזה מרחב נפתח כשמפסיקים לנסות לתפוס במילים.

איזה יופי

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page