top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

מגלה ריקות וחמלה בדרך

נוסעים בדרך מזכרון לכליל. הבן שלי סוף מאוד עייף ולא נרדם. בוכה ונראה שהוא במצוקה, יש עוד נסיעה די ארוכה. אנחנו לא יודעים מה לעשות.. עולה בי מצוקה וחוסר אונים מול הקושי שלו. עוצרים פעם ופעמיים להרגיע, אבל ברגע שהוא בכסא זה ממשיך. עוצרים פעם נוספת בתחנת דלק באחת הקריות, נראה לי קרית אתא. במחשבות מתוך המצוקה שלי כבר עולות לי כל ההאשמות ללמה הגענו למצב הזה ולמה זה בגלל סתיו. אני שותק בינתיים, מחכה לטיפת תבונה שתציל אותי. מבין שכל המחשבות כרגע הן המצוקה שמדברת וחוסר הרצון לפגוש אותה. ממול מגיעה האשמה על איך זה בכלל בגללי שכל זה קורה, והייתי צריך לדעת אחרת. איכשהו התבונה שייחלתי לה מתעוררת, אני מבין שאנחנו פשוט בסיטואציה שלא קיווינו לה וסובלים ממנה, שאין כאן אשמים, שלא באמת ידוע בגלל מה זה קורה, וזה גם ממש לא משנה עכשיו. מתוך התבונה מתעוררת חמלה לכולנו. מהחמלה עולה מחשבה בראש, שיש אנשים שנופלים עליהם טילים עכשיו, ויש אנשים בעזה, שסובלים מאוד מאוד. לפעמים המחשבות האלו יכולות להיות כאלו שמקטינות את מה שאני מרגיש, הפעם זה לא ככה, ודווקא עוזר לראות שהמצב שלי לא באמת נורא וזה מקל. עוד מחשבה באה, שאם עכשיו היו אלה הדקות האחרונות בחיי, איך הייתי רוצה להיות בהן? מיד נופל אסימון והבנה שהייתי רוצה להיות בטוב, שמח, נוכח, מחובר, ער. הכל משתנה. עולה שמחה, חיוך וקלילות. רואה שסתיו עוד בהתנגדות למצב, אני משתף אותה במחשבה הזו, שאם אלה היו הרגעים האחרונים שלנו פה, איך היינו מתייחסים למצב? עולה חיוך דק, רואה שמשהו שם עוד מחזיק בהתבאסות, אבל שכבר לא חזק כל כך, ואחרי כמה רגעים החיוך מנצח! אומר שאפשר להסתכל כאילו קבענו בדיוק את זה, שניסע במיוחד לתחנת דלק הזו בקרית משהו, ותהיה לנו ההזדמנות הזו גם לקנות במבה במבצע, 2 ב11, ושזה גם יעזור לי לסיים את כל הכסף הקטן בארנק, וגם כבר לתדלק. השיקולים האלו נחמדים ומצחיקים, החוויה של הקבלה של הקיים היא העיקר. כל הסיטואציה הופכת למתנה. הוכרת תודה על מה שיש. אני מחזיק את סוף ורואה שהוא מאוד מתעניין בהגה, ומצלם את התמונה. שיעור נהיגה לגיל הרך. סוף בסך הכל שמח, כל עוד הוא לא בכסא. אני עם שני היצורים האהובים עלי בעולם, ויש לנו את כל מה שאנחנו צריכים ועוד הרבה יותר. ממשיכים בדרך, שרים שירים, סוף רגוע כל הדרך הביתה. גם כשאנו עוברים בכפר יאסיף וחלקים גדולים מהכביש שחורים מהצמיגים הבוערים מהלילה, הלב רועד אבל יכול להכיל. רגעים קטנים של טרנספורמציה, ממצוקה, קרבנות, האשמה ומלחמה.. לשלום, קלילות, צחוק והוכרת תודה. איזו מזל שהאפשרות הזו קיימת, מעורר בי תקווה גדולה.

זה מתחבר לי ללימוד מבודהיזם טיבטי, שבו מדברים על כך שהטבע של המציאות הוא ריקות - Emptiness. בעבר נהגתי לחשוב שזה איזשהו מצב תודעתי עילאי ומיוחד שצריך להגיע אליו. של ריק מוחלט, או מצב שבו רואים את העולם כמו בסרט המטריקס כשניאו משתחרר, ועוד דמיונות בסגנון. היום מתוך למידה עם מורים נפלאים, והתנסות שלי אני מבין שזה פשוט אומר שכל דבר וכל מצב וגם אותי, אפשר לראות מאינסוף נקודות מבט, ואין אחת נכונה. שאין סיטואציה, דבר, אדם במציאות הזו שהוא מוחלט, שהוא קיים כשלעצמו. אני יכול להיות באותו מצב עם 20 אנשים וכל אחד יחווה זאת אחרת. הבנה שהתפיסה שלי היא זו שמכתיבה וקובעת את המציאות, ולרוב היא הרגלית ומותנית על פי דברים שמוכתבים מהעבר, ומקבעת את מה שאני תופס בצורה מאוד צרה ומסויימת. כשאני נזכר בריקות של כל דבר, נוצר חופש. אני נזכר שזו רק תפיסה אחת, ויש פוטנציאל לתפוס הכל באינסוף דרכים. זה מביא לגמישות, קלילות, יצירתיות באפשרות לפגוש את הרגע ומה שיש בו. כמו ברגע הזה ברכב.


0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page