top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

מאוהב במודעות

המודעות היא מה שער לרגע הזה. מה שער בך. ער לחוויה של לראות את המסך, של לקרוא את המילים, של לנשום ולחיות. אי אפשר למצוא אותה או להגדיר אותה, אבל היא הדבר הכי ברור ובולט בחוויה. בלעדיה אין שום דבר אחר. כל מה שנחווה נודע על ידה. היא תמיד זמינה, שקטה, ערה. לרוב היא שוכחת את עצמה כי החוויה כל כך מסנוורת ומושכת לעומתה. המודעות עצמה שקופה. היא מאפשרת לכל החוויה להתקיים, כמו חלל. מתי שמים לב לחלל כשיש כל כך הרבה דברים מעניינים, מרגשים, מפחידים אשר ממלאים אותו? בכל זאת ללא החלל לשום דבר לא היה מקום. בלי המודעות לשום דבר לא היה קיום. הכל תלוי בה. בכל פעם כשאני נזכר במודעות הערה אני שב הביתה. לבית האמיתי, לבטחון, אני יכול סוף סוף להתרווח ולנשום. המודעות היא הקרקע היחידה שאפשר להישען עליה. הפרדוקס הוא שאין שם בכלל על מה להישען, וכדי להיות ער לקיומה צריך להרפות מהכל, גם ממנה. המודעות היא חופש, היא פוטנציאל אינסופי. היא כמו אומרת בחיוך רך, מותר הכל! אתה יכול לעשות כל שתרצה בכל זמן, לעוף על החיים, אבל גם אם לא תעשה דבר זה טוב באותה מידה. אין לה ציפיות ממני. כל המחשבות שאומרות עליך דברים מגבילים ומקטינים הם לא ממני. המגבלות הן רק מהאמונות שלי על עצמי והחיים. חופש כזה מרגיש מאיים וגדול, אז אני עוד משתמש במגבלות כדי לצמצם את עצמי. גם את זה המודעות מקבלת באהבה והבנה. היא לא הולכת לשום מקום לעולם. היא מה שידע את החוויה מהרחם ועד היום. היא שראתה את מה שהגיע מהעיניים האלו בגיל 6 ביום הראשון בבית הספר. היתה שם בשקט הזה שלה. היתה איתי ברגעים של כאב גדול, ברגעי שמחה והתעלות. בבלבול, בשברון ושמחת הלב. היא כל כך פשוטה וזמינה. אני לא יכול לצבור אותה, לקחת אותה, להשיג אותה. לא כי זה קשה. להיפך, כי היא כל כך זמינה, היא פשוט כל הזמן כאן מעצמה. אף אחד לא עושה אותה או שולט בה, אין צורך להשיג, לקחת, לצבור, כי היא כל הזמן כאן בכל מקרה! ברגעים של מודעות יש פחות ׳אני׳. נהיה ברור שהאני זו מחשבה שמתלבשת על הנוכחות שערה כאן. למודעות אין הגדרות על עצמה, על איך שהיא ומה שהיא. כשאין רעיונות על מי שאני, על מי שהאחר, על מה שקורה ברגע הזה, יש פתיחות גדולה, תמימות, פליאה. המודעות ראתה הכל, וגם חווה את הכל עכשיו לראשונה. מסתכל על בת הזוג, על הבן שלי, על פרח, על עץ, הכל מופיע חדש בכל רגע, לא מוכר מהזכרון, אבל מוכר באופן אינטימי ועמוק, מוכר באופן שכל מה שנחווה אינו באמת אחר ממני, לא אחר מהמודעות. כשאני בודק ומסתכל, מה רואה מתוך העיניים? מה שומע מתוך האוזניים? כל מה שאני מוצא שם זו ריקות. חלל ריק וער. ערות נצחית, ללא גיל, ללא זמן, ללא שם. בהתחלה זה היה מפחיד, עכשיו אני מתאהב. עם כל זאת עדיין שוכח אותה רוב הזמן. בכל זאת החיים מלאים בחוויות, מפחידות, מרגשות, עצובות ושמחות. אך החופש והאהבה במודעות עם הזמן מרגישות ממלאות ומספקות יותר מכל חוויה, ואני כמו מוזמן להישאר איתה יותר. אין מה שמרחיק אותי מהמודעות, או מסתיר אותה. זו רק הבחירה להתרכז בחוויות השונות ולשכוח אותה לאיזה זמן. מבחינתה זה ממש בסדר. היא יודעת שבכל מקרה אני איתה. יודעת שכאשר יגמר הסיבוב כאן, כשהחושים והגוף יתמוססו בחזרה אליה, אחזור להיות אך ורק איתה. יודעת שבעצם מעולם לא הייתי בשום מקום אחר, רק חלמתי שכן.


0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page