top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

לפגוש את עצמי

רוצה לתאר ולשתף משהו שאני פוגש באופן יומיומי כמעט מאז שאני זוכר את עצמי, לפחות מתחילת ימי בית הספר, אם לא לפני. רואה שעולות בי תובנות חדשות לגבי המצב ושמח להציע אותן באהבה למחשבה והתבוננות למי שחפץ בכך..

מוצא שאני רוב הזמן בחיי חש תחושות של לחץ ומתח, אפילו בהלה. בקרים רבים אני מתעורר לתוך חוסר אוויר ותחושה שאני רוצה להישאר במיטה כדי לא להתחיל עוד יום מלא במתח, אך מצד שני גם לא רוצה להתבוסס בו, ולא ראיתי מוצא מהמצב הזה. המצב ההישרדותי הזה שבו אני שרוי רוב הזמן לא מאפשר לי לעצור לרגע ולהתבונן בעצמי ובחיי ובמה שסביבי. החרדה שקיימת אומרת לי כל הזמן שאין זמן. שאני במירוץ. צריך להספיק, להתקדם, לעשות. אני מפספס. אין לי מספיק. תראה את כל השאר. מה חושבים עלי. לא יצא ממני כלום. אני לא אנצל את הפוטנציאל שבי. אני כבר בן 35. אני חייב ללכת ללימודים האלה, לסדנה הזו, לעבודה הזו, לבחורה ההיא. רוב הפעולות שלי נובעות מהמקום הזה שרוב הזמן אני בכלל לא ער אליו. הוא מנהל את הקיום והחיים שלי.

אין כמעט משהו שנוגד את זה ומזמין לשקט, הרפיה, והתבוננות על הכוח האדיר הזה שנמצא מתחת לפני השטח ועולה בצורות שונות של אקטינג אאוט. התנהגויות שונות שמנסות להפיג מעט מהמתח האדיר. בדרך כלל בצורות של בריחה או השלכה. בריחה מתבטאת בכל מה שעוזר לי להסיח את דעתי מהמתח הזה, ואם יתמזל מזלי לפרוק מעט ממנו. בין השאר אלה: פלאפון, חברים, דיבור יתר, טלוויזיה ובידור בכלל, סמים ואלכוהול, אוננות וסקס ופורנו, עבודה, לא להיות רגע לבד... אני גם משליך את הפחד והכאב העמוק והנסתר הזה על בעיות ודאגות ביומיום, כמו כסף, יחסים, זוגיות, מה לאכול, מה אמרו לי או עשו לי, על האחר ואיך הוא לא בסדר, על העם השכן, על הנהג האיטי והדביל לפני, וכן הלאה... העיקר לא לראות שיש משהו בתוכי שבוער והוא בעצם העניין כולו.

הסביבה שלי ברובה משתפת פעולה לחלוטין עם העמדה הזו. גם התרבות, המדיה, החינוך, במקום העבודה, החברה עצמה ברובה בנויה על ומתוך התפיסה ההישרדותית הזו. שאם רק נקנה משהו, נאכל משהו, מישהו יאהב אותנו, נהיה בעלי מעמד, אז ורק אז נרגיש טוב. כך הכל תלוי במשהו חיצוני כדי להרגיע ולספק את עצמנו. בכנות, האם למישהו זה אי פעם עבד באמת? ואם כן לכמה זמן? בעצם אני לגמרי מכור להסחות דעת ולהשלכות והאשמות, העיקר רגע לא לראות מה באמת קורה כאן.


למה אני קורא למקום הזה הישרדותי? כי אני שואל את עצמי, למה ולאן אני בכלל ממהר? ואני מגלה שאני חרד לקיומי. אני מפחד שיום אחד לא אהיה כאן. ואני מפצה על כך בזה שאני דואג כל הזמן להספיק כמה שיותר עד אז. ואני עסוק כל הזמן כדי בכלל לא להרגיש את עצם העובדה שאני מפחד. כי התחושה הזו בלתי נסבלת וכואבת...

מה אפשר לעשות?


להתחיל להכיר במציאות.. במה שבתוכנו, להניח רגע ועוד רגע למירוץ האינסופי שמתכולל בחוץ ולהתחיל להכיר ולהתקרב לעולם הפנימי שלי במקום לעשות הכל בשביל לברוח ממנו. צעד צעד, נוכל להתמודד עם מה שעולה בתוכנו. עם הכעס, האלימות, העצב והכאב, החמדנות, הפחד והאימה. כל הדברים האלו שיושבים בתוכנו כבר עידני עידנים ומחכים להזדמנות לצאת לאור. כל מה שקורה בחיינו איננו גורם לכל הרגשות האלו. הם נמצאים שם בתוכנו. מחכים לסיטואציות שונות בחיים כדי שיקבלו מקום לבטא את עצמן. האם נוכל להניח לרגע את הפתרונות, ההסחות, ההשלכות, ולתת להן מקום להתבטא ולהיות? לעשות שלום עם כל מה שעולה בתוכי? מבין שכאשר אוכל ללמוד לחיות בשלום עם עולמי הפנימי הגועש, הסוער, המשתנה ללא הרף, רק אז אוכל באמת לחיות בשלום עם העולם ומה שהוא מביא.



0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

header.all-comments


bottom of page