top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

לנוע גם כשלא מושלם

מזהה את אחד המקומות שאני נתקע בהם. שלא מאפשרים לי תנועה בהרבה מרחבים שונים בחיי. שאם אני לא יודע, או לא בטוח, אז אני פשוט לא זז, מוותר, או נמנע. נבנתה איזשהי ציפיה פנימית שאם אני עושה משהו אני צריך כבר לדעת מראש מה תהיה התוצאה. תחום אחד הוא היחסים. כשאני מתקרב למישהו/י אני מאמין שאני מראש צריך לדעת איזה קשר אני רוצה שיהיה. כמה אני מעוניין, ולאן אני רוצה שיתקדם אם בכלל. אם זו עשייה מקצועית רוצה לדעת מראש איך יילך. אם אנשים יאהבו או לא, יגיעו או לא. איך זה יתקבל. אותו הדבר אני חווה עכשיו כשאני כותב את הפוסט. האם הוא יהיה מספיק טוב. האם יגיבו לו או אולי יבקרו אותו. כמה זה מפחיד להיות ככה חשוף לעולם ולדעות ולתגובות של האחר. רואה שכאשר אני נותן לעצמי אישור להיות איפה שאני. במקום שאיננו יודע מראש, אז יש שם פחד, אבל לפחות יש שם תנועה. אני נותן לעצמי אפשרות לנוע במרחב של אי הודאות. אני מתקרב בלי לדעת מראש אם אני בטוח רוצה ומה בדיוק אני רוצה. וזה לעומת לחסום כל אפשרות להתקרב או לזוז כי אני לא בטוח. נותן לעצמי לגלות מתוך מה שקורה וחי ואף פעם כנראה לא אגיע למצב הזה שהראש שלי מדמיין שקיים שבו הדברים מסודרים וידועים ואני יכול לארוז אותם במילים יפות ולהגיד: ׳׳זה ככה׳׳, ואז להרגיש בטוח. הרבה פעמים אני מסתיר את האמביוולנטיות שלי. את זה שאני לא יודע. אני נשאר עם זה לבד. מחכה עד שאני אדע ורק אז משתף. זו חוויה מלחיצה וכואבת להיות לבד במקום הזה. מלחיצה כי אני חושב שזה לא בסדר לא לדעת ומנסה להתאמץ לפתור ולזרז שכבר תבוא תשובה. כואבת כי אני חושב שזה לא הוגן כלפי הצד השני, או לכל מי שמעורב או תלוי איכשהו בהחלטה שלי, אז אני מסתיר ונשאר עם זה לבד. בזמן האחרון אני רואה כמה זה דווקא מקל עליי ועל האחרים להגיד ששם אני נמצא. בהתלבטות, באי ודאות. שאין לי משהו ברור להגיד כרגע.

מתוך המקום הזה יש תנועה, והתנועה הזו בסופו של דבר מביאה משהו. אבל אני כבר לא מחכה לידיעה המושלמת, הברורה, שתסדר את הכל. מבין שיכול לחכות לזה לנצח. מתוך המקום שאינו יודע הרבה פעמים דווקא מגיעה העמקה. זה חלון בשביל ללכת יותר לעומק. ממש להאט את הקצב, לבחון את החוויה, להיות מאוד ער ונוכח למה שקורה. פעמים רבות הייתי כל כך בהתנגדות לרגע הזה שעולה של ספק, של משהו לא ברור. מחפש תשובה ממש בכוחניות, מאלץ, מתרחק. רק לא להישאר במקום עם הספק הזה... עכשיו כשאני יותר מרשה לעצמי להישאר אז מגלה שזה רק פתח לעצור ולהתבונן בו ולגלות מה הוא יכול להגיד לי, והרבה פעמים, אם זה משהו שקשור לקשר עם אדם אחר המרחב הזה גם מגלה משהו למי שאיתי. הזדמנות להיות במרחב הזה רגע ביחד ולהתקרב בעזרתו, כי כולנו מכירים אותו ומאמין שגם אחרים חשים לא בנוח כשהוא מגיע ובורחים ומיד מחפשים משהו שיהיה אפשר להיאחז בו. בדרך כלל זה יהיה רעיון אחר, תיאוריה, אמונה חדשה, ואז רגע ננשום לרווחה. אבל הספק שלי שחודר הכל, ורוב חיי זה היה ממש לצערי, הוא חודר ורואה שבכל אמונה יש גם ספק, כי היא רק רעיון ותמיד יש גם את הצד השני שלו שגם יכול להיות נכון. והספק הזה מזמין אותי להעמיק עוד יותר ולמצוא קרקע בטוחה יותר שאינה תלויה במה שאני מאמין או לא מאמין מתוך השכל שלי. בינתיים אני עוד מחפש, מקווה שאמצא. בינתיים עולה שוב החשש המוכר, לגבי פרסום הפוסט הממש לא מושלם הזה. מבין גם שיש משהו מאוד יפה בחוסר המושלמות הזו, בזה שזה אמיתי, פגיע, חשוף, אנושי. כל הדברים שנעים לי להודות בהם ולהכיר בהם בתוכי. יש סגנון אמנות יפני שנקרא וואבי סאבי. שממש מדבר על המקום הזה של היופי בחוסר המושלמות. תמונת הפוסט היא של פיסת אמנות כזו. נו בסדר, פוסט לא מושלם, אבל הוא תנועה שלי, וזה מספיק טוב בשבילי כרגע. אז הנה אני נע.



0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Kommentare


bottom of page