top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

למה קשה להכיל ולראות את הטוב?

אחרי כמה תגובות על הפוסט הקודם על הבושה הבנתי שיש עוד צד לסיפור, ואנסה להביא אותו כאן.

אמרו לי שכדאי להסתכל גם על הטוב בחיים שלי, להודות, כי בעצם יש לי גם הרבה דברים יפים בחיים.

זה לקח אותי לחקירה למה בעצם לא כתבתי את זה, ומה היחס לי אל הטוב בחיי?



ראיתי שבעצם אפשר גם להתבייש בטוב!

בדברים היפים שאני מעריך בחיי.

במקום היפה והנעים שעברנו לגור בו למשל, איך בא לי לעוף על זה, ועל ההחלטה הטובה.

בבן המקסים והמדהים שלי.

בסתיו שהיא קסם מהלך.

ביכולות הייחודיות שלי כמורה ומטפל. שתומך בא.נשים לעבור ממקום של סבל ומצוקה, אל עדינות, נוכחות ופליאה.

על הרגע הזה שהוא קסם ופלא בעצמו, שבכלל משהו קיים, שאפשר לחוות, להיות, לשמוע צלילים, לחזות באינסוף הזה הנמתח לכל כיוון.


אני תופס את עצמי לא מרשה לעצמי ממש להנות ולאהוב את מה שיש.

כאילו זה איכשהו מסוכן, אסור.

איזו זהירות שאומרת, אל תגזים..


זה מאוד בולט עם הבן שלי.

אני אוהב אותו כל כך!

הוא חמוד, מצחיק, חכם, מפתיע.

אני מסתכל עליו ועל כל דבר שהוא עושה ומתמוגג.

אבל הרבה פעמים אני גם רואה שזה לא לגמרי נוח לי.

שאני עוצר את ההתמוגגות הזו, שאיכשהו זה לא בסדר.

מתבייש אולי שיראו כמה שאני מתרגש ואוהב אותו. שאני יכול רק להסתכל עליו שעות זז, מדבר, באינטראקציה עם אחרים.

חושש שיעלו על כמה שאני חושב שהוא מדהים.

כי הוא בסך הכל עוד ילד, וכולם חושבים שהילדים שלהם הכי מדהימים, אז אל תעשה מזה יותר מידי ביג דיל.


מה יקרה אם אתמוסס אל האהבה וההערצה הזו?

יש שם פחד, מאיזשהו אבדן שליטה, שאתמוסס ואאבד את עצמי, ולא אהיה בשליטה העצמית הרגילה.


היה לי גם רגע כזה גם עם סתיו.

הסתכלתי עליה וראיתי אותה פתאום, כמה שהיא עוצמתית, יפיפיה, מסוגלת, טובת לב.

אין לי ממש מילים לתאר איך ראיתי אותה ברגע הזה.. כמו אלה!

הוכרתי תודה שהיא כאן, והבנתי כמה שאני רוצה להיות טוב אליה, וכמה שזה מגיע לה.

וברגע אחרי עלה פחד עמוק שטלטל אותי לחלוטין, שכשאני רואה אותה ככה, אני מאבד אותי, מאבד שליטה.

אם אני מעריך אותה כל כך, ולא מקטין, זה הרבה יותר חשוף לפגיעה. אני אבטא ואעשה דברים שיש בהם סיכון. אפילו רק להסתכל ככה בהערצה על מישהו, זה מביך, ומה אם היא תדחה אותי?

אם היא כל כך נהדרת, ולא תרצה אותי, ואולי בכלל מה היא עושה איתי עכשיו?

אני מתנסה בכל פעם עוד קצת, לתת מקום לרגשות האלו של אהבה כבירה לקחת אותי.

מתאהב בדברים בחיי.


באמת שמרגיש יותר ׳׳קל׳׳ להיות בדכדוך ודכאון.

כי זה המוכר, הרגיל, אם אין מה לאבד אז זה בטוח יותר. אבל אם יהיה לי משהו ממש שווה, ואז אאבד אותו, משהו בנפש לא מאמין שאוכל להתמודד עם גודל הכאב.

כך שהדכאון וההלקאה והביקורת העצמית, והבושה, הן צורות של שליטה.

לא שאני עושה את זה במודע, הן שולטות בשבילי, שומרות עלי, בלי שאני יודע לרוב.

כי הן כל כך שולטות, שאני לא ממש מכיר אפשרות אחרת.

למרות שעמוק בפנים, אני יודע שיש כזו. שיש אפשרות לפליאה, התמוגגות, אינטימיות רדיקלית עם הקיום, ולכן אני אף פעם לא מוותר ומסתפק בחרדה, בדכאון, בהלקאות.

אפילו שלרגעים מרגיש שעדיף כבר פשוט לפרוש מהחיים האלו אם ככה הם הולכים להיות.

מזל שיש רגעים כאלו של חסד, שפתאום אני רואה את כפות הידיים שלי, כמו שהן..

יפות, טובות, תמימות, אוהבות. רגע של יציאה מהשכל ההישרדותי.

אל הטוהר הזה של כפות הידיים האלו, לא בשליטת היעילות של המוח ההישגי והמטרתי, הן פשוט שם, מחכות לאהוב ולתת.

רגעים כאלו מראים לי חלון אל מרחב אחר, שאני יודע שהוא כאן ואפשרי לי ולכולם, ופשוט ממוסך חלק גדול מהזמן, ועם הזמן פחות.

זה המסע בשבילי.

מהישרדות לרגישות, מקיפאון לחיות, מניתוק לאינטימיות.


מבין מזה גם את הקשר בין כאב לשמחה, ולאהבה גדולה.

שככל שאני ׳׳לומד׳׳ להכיל כאב, אובדן, חוסר, שנאה עצמית, כך אני גם יכול להכיל ולהרגיש אהבה.

שאני יכול להרגיש כאב יותר בעוצמה, אני יכול גם להרשות לעצמי להכיל אהבה יותר בעוצמה.


והנה ברגע הזה, הידיים התמימות והיפות נעות על המקלדת, נעות בעצמן בתיאום עם הלב.

תראו גם את שלכן.ם שם למטה, מחזיקות את הנייד או נחות על המקלדת.

כמה שהן יפות וטובות, תמיד שם, שווה להביט.

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page