top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

לזהות את היחס שלי לעצמי

איך אפשר לזהות מה היחס שלי לעצמי?

מה זה אומר בכלל?

יש דבר כזה?


איך אני מגיב, ומדבר לעצמי כשקורה משהו?

אם שברתי משהו, התנהגתי בצורה לא יפה, מישהו אמר לי משהו ביקורתי, בחרתי בחירה שהביאה לחוויה כואבת.

מה המילים והתחושות שעוברות בי ברגע כזה?


לקח לי זמן רב והכוונה חיצונית בשביל לזהות מה טיב היחסים האלו.

ֿשיש מאבקים, יחסי כוחות, בלבול, דחיקה, האשמה, חלקים שמנהלים אחרים, ועוד..

כל מיני צורות שבהן מתבטא יחס ודינאמיקה מסוימת ביחס לחוויות שונות, פנימיות וחיצוניות.

רגשות ומחשבות המקבלים יחס אוהד, ואחרים רודני, מאשים, דוחק.


שמתי לב שהדיבור הפנימי הוא לרוב כזה שדוחף, נוקשה, מאוכזב ומקטין.

לא נותן לי צ'אנס, סוקל על כל טעות.

הלקאות וחרטות על מה שטעיתי, מלאות אשמה והאשמה.

עם זירוז פנימי, שממהר אותי כל הזמן. השוואתיות שמקטינה.

קולות רודים ושולטים, על מה ואיך לעשות, ומי להיות.

מה לגיטימי ומה לא, איך החיים שלי אמורים להתנהל, וקטילה שקורה משהו אחר.

הייתי כל כך רגיל שזה המצב, שלא ראיתי בכך עניין מהותי.

בטח שלא חשבתי שיש אפשרות אחרת.

פשוט סבלתי מבלי לדעת אפילו שזה סבל.





זו היתה השגרה והבסיס.


הגיעו שיקופים מבחוץ, שזה לא מוכרח להיות ככה.

מטפל ומדריך יקר אמר לי יום אחד בפגישה עם מבט חומל:

וואו, זו חוויית חיים ממש קשה וכואבת!

איך אתה מחזיק מעמד?


קיבלתי לגיטימציה רגע לקחת צעד אחורה ולראות משם מה קורה.

הצעד אחורה שהתגלה גם כצעד פנימה.

אל הרגשות והגוף שכל הזמן שם מתחת לשיח המחשבתי.

גיליתי רגשות סוערים, עוצמתיים, מבולגנים, מצוקות, חרדות, והרבה התנגדות ופחד להרגיש.

חוסר אונים גדול מאוד מול העולם הפנימי הגועש.


במפגש הזה עם הרגש וההכרה האיטית במה שקורה שם, כלוא בפנים.

התחילה להגיע הבנה, שהשכבה המחשבתית מנסה לסדר ולנהל את הרגש והעולם הפנימי.

ללא הצלחה מרובה, ובאופן אלים, ועדיין זו היתה האפשרות היחידה המוכרת עד כה.


אפשרות שהתקשחה והשתכללה עם השנים ו׳׳התרגול׳׳.

עד שזה הפך עם הזמן לבלתי נסבל.

עד שמשהו בי התחיל להבין ולהגיד, שזה לא הגיוני, עד כדי כך שאם זו חווית החיים, אז אין למה לחיות!

עדיף בכלל לא להיות, ולרגעים זה מה שייחלתי לו.


אז הבלתי נסבלות הזו, ביחד עם השיקופים החיצוניים שיש גם משהו אחר, התחילו להזיז משהו.

זה היה רגע של אובדן עצות, ייאוש ואפילו דיכאון.

כי הדרך המוכרת לא עבדה יותר. לא משנה כמה דחפתי, רדיתי, הלקיתי.

לא נהייתי מאושר יותר מזה!


מוזר הא?

איכשהו באמת היתה אמונה שזו הדרך. שאם אנהג בעצמי ככה, זה יעשה טוב, לי ולאחרים.

זה מוזר וטריקי, שהכל באמת מגיע מרצון טוב, אפילו שדרך הביטוי מכאיבה ואלימה.

וזו גם חלק מהדרך החוצה. לזהות ולהתחבר לרצון הטוב הזה, שנמצא גם מתחת לקשיחות הכי גדולה.

כשבאים איתו במגע, הכל מתרכך ומתרפא. יש הבנה שהקשיחות לא משרתת את הרצון הטוב הזה.


גיליתי קולות נוספים, שחיכו בשקט לזמנם.

בוטחים, סולחים, רכים ועדינין, מדריכים בסבלנות, מבינים, חומלים, נוכחים, מחבקים.

חלקים שלא חוששים מהחוויה, ועושים לה מקום.


אך קודם הקולות הנוקשים היו חייבים לדעת ולהרגיש שיש משהו אחר שידאג לי.

שזה בטוח להרגיש - כאב, צער, שמחה, התרגשות, כעס.

שאני לא מתפרק מהם, להיפך - מתרחב, מקרקע, מתעגן בתוך החיים.


זה לא תהליך שנגמר. עם עוד חוויות חיים שמגיעות לרוב התגובה הראשונית היא קשיחות, התרחקות, הפרדה, ניתוק, קיפאון, ביקורת והאשמה. אבל כבר יש זיכרון במערכת של אפשרות אחרת.

הבנתי שהקשר הזה, שלי אלי ואל חוויות חיי, הוא משמעותי כל כך.

שבעצם הוא המוקד.

שבכל סיטואציה אני יכול לזהות אותו, לפי איך שאני מגיב, פנימית וחיצונית.

ואז, ברגעים בהם אני נזכר, יכול לבחור בפיתוח יחס מיטיב יותר.

כך סיטואציות וקשרים יכולים לעזור לי להתקרב ולהתרכך עוד ועוד, קודם כל כלפי עצמי.

נזכר ביחסים שאני רוצה לקיים בתוכי, ועם החיים. ואז יכולה להגיע התרככות, הרפיה, הסכמה, סליחה, לחבק, להתרחב, לשחרר אחיזה. עד שהחוויה הופכת להיות חלק מהשלם, והלב נפתח אליה. עד שמשהו אומר כן - גם לזה מותר.


ההשפעה של זה מהדהדת גם החוצה לאיך שאני עם אחרים.

לפעמים זה מתאפשר יותר, ולפעמים הקשיחות עוד מנהלת.

יש לי עוד אינסוף למידה והתנסות!

והכי חשוב..

שמכל נקודה, לא משנה מה קרה, אפשר להיזכר ברכות.

בסליחה שמגיעה לי, ולכל אחד.ת, לא משנה מה.

ולהתחיל מחדש.


ואני מלווה א.נשים בתהליך של זיהוי היחס שלהם לעצמן.ם, ולגלות עוד סליחה ושלום 🌈


0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page