top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

להסכים להרגיש מתח ומצוקה


מה הכוונה להיות במצוקה או להרגיש מצוקה?

כל פעם שמשהו נוגע בי באופן שאני מרגיש שאין לי יכולת להכיל אותו ולהיות איתו, שזה מרגיש יותר מידי. או שאני פשוט לא רוצה להרגיש את זה.

אני גם אוהב את הביטוי - להיות מופעל.

כמשהו מעלה בתוכי לחץ, ואז אני פועל כנגד הלחץ הזה. בעצם אני מתנהל כדי להוריד את הלחץ בתוכי כי קשה לי להכיל אותו ולהיות איתו.

למשל.. אני יושב עם הבן שלי לארוחת בוקר שהכנתי לו, אבוקדו, ביצה, קצת ירקות.

חמותי קמה והגיע למטבח, ושאלה אותי בטון מופתע ׳׳מה? זה מה שאתה נותן לו לארוחת הבוקר?׳׳

ברגע הזה משהו עלה בי. התחלתי להרגיש משהו בתוכי שעלה כתוצאה ממה שחמותי אמרה.

מה קורה ברגע כזה?

לרוב אצלי, או שאני אגיב בחזרה מתוך מקום מתגונן, או מתקיף.. או במקרה שלי של אשכנזי ממוצע, אני לא אגיד כלום ואעשה כאילו כלום לא קרה.

ברגע שמשהו עלה בי, אם אני לא יודע באמת מה קרה שם, ולא בא לי להרגיש את זה, אז אני ארחיק ממני את מה שהעלה בי את הדבר.

אם זה אדם, אז אני אולי אאשים אותו, אגיב בצורה שמרחיקה, אנסה לפגוע בו בחזרה.

לפעמים יש לי אפשרות אחרת, אני מצליח להרגיש דברים, ולא להיסגר, ויותר חשוב לי לברר ולהבין מאשר להיות צודק.

בבוקר הזה הצלחתי בכך, ישבתי עם חמותי ואמרתי לה שלא הבנתי אותה ושזה הפעיל אותי.

שהיא באה עם שאלה אבל בתוכי הרגשתי לא נעים ושזה פגע בי, ושהרגשתי שאולי היתה איזו אמירה בשאלה שלה, ושזו לא באמת היתה שאלה.

היא הצליחה להבין אותי, וגם אמרה שהרגישה שהופעלתי. אמרה גם שהיא ציפתה שאתן לילד ארוחת בוקר שונה ושזה לא מצא חן בעיניה כי היא חושבת שכדאי שיאכל משהו אחר.

כמה הקלה היתה כאשר הכל היה גלוי וברור..

אז מה הכוונה בהופעלתי כאן?

זה אומר שעלה בי משהו, שגרם לי להגיב בצורה אוטומטית.

בלי שאני יודע מה באמת קורה בי. הדבר הזה שעלה בי, אותו רגש, מתחיל לשלוט ולנהל את ההתנהגות שלי. את מה שאני אומר ועושה.

בעצם אותו מקום מדבר ופועל בתוכי, במקומי, על אוטומט. קצת כמו מכונה או תוכנת מחשב.

אין שם בחירה, ואין שם מודעות.

למה?

אצלי אני מרגיש שזה מגיע כי יש רגש ומחשבות שאני לא יכול ולא רוצה ולא מוכן להרגיש.

הנוכחות הערה שלי נוטשת את המערכה, ומה שלוקח פיקוד אלו הדפוסים שלי, שהתגבשו עם השנים כדי לעזור לי להתמודד עם מה שאני לא מוכן עדיין להתמודד.

עם רגשות ומקומות בתוכי שכואבים מידי להרגיש. שיש פחד להרגיש, ואמונה שאם ארגיש זה יהיה מסוכן.

אז בארוחת הבוקר הזו, מה פגשתי?

כאב שעלה, בלבול, ופחד. על זה שהיא העירה לי באופן לא ישיר. נשארתי מנסה להבין מה היתה הכוונה שלה.

זה העלה בי דפוס שמתעלם וכועס בפנים. בלי להראות את זה החוצה ובלי להגיד.

כי אם אגיד משהו, זה יראה שהופעלתי, שזה נגע בי. ואני למדתי מתישהו שלהראות שמשהו נגע בי זה לא דבר נכון לעשות.

שאם אני מראה, אז האחר יכול לנצל את זה, או פשוט להתכחש לסיבה שהוא אמר את זה.

אז אני נשאר לבד, וחושב שאם הכל בסדר אצלם כמו שהם אומרים, אז כנראה שמשהו אצלי לא בסדר.

אני שותק. אבל הגוף פועל, הרגש, המחשבות. הדבר הזה נשאר איתי, תקוע במערכת, בלי אפשרות להגיע לפורקן.

אולי נוטר טינה, ומוסיף עוד סיפור על חמותי המעצבנת והביקורתית. ובזה יכול להיגמר הסיפור.

כמה פעמים ביום זה קורה? המון! עשרות פעמים. שמשהו נוגע בי, מעלה בי משהו. בין אם זה מהחוץ, או רק דברים מתוכי.

איזה כאב בגוף, תנועה במעיים, מחשבה מתחרטת על העבר, מילה או מבט של חבר או בת זוג.

תור בסופרמרקט, פקק בכביש, הודעה מביטוח לאומי על חוב, זיכרון כואב, זכרון מתוק, חיוך של אדם זר. פוסט בפייסבוק שמכווץ או מרחיב.

שיחה עם חבר על הצלחה שלו, או כשלון.

כמובן שחוויות שונות מציפות גם דברים נעימים!

גם להם אפשר לבדוק איך אני מופעל מהם?

מה קורה כשאני מקבל הודעה משמחת, שמישהו מתייחס אלי בצורה לא מובנת מאליה.

גם שם יכול לבוא האוטומט. לאחר מחמאה, להגיד שזה שטויות, וכלום. או לאחר הצלחה, מיד לעבור לדבר הבא בלי באמת להרגיש את מה שקורה בי.

יש הרבה קולות שמשתיקים ולא נותנים לגיטימציה למה שאני מרגיש. זה כלום, אל תתרגש, לא צריך לעשות סיפור מכל דבר.

כל הדברים האלו הם בראש, במחשבות, שמדברות מעל החוויה, בלי באמת להרגיש מה יש שם.

הראש הוא תוכנת המחשב שמנהלת כאשר משהו עלה בי שאני לא מוכן להרגיש.

הוא מתחיל להגיד מה לעשות, מי בסדר ולא בסדר, להעלות שיקולים ואסטרטגיות על איך לפעול עכשיו.

ויש ניתוק מהגוף, ממה שקורה שם, ניתוק מהלב, ניתוק מנוכחות ערה ופשוטה.

אין שם אפשרות לחיבור, לרכות, ליופי, להנאה.

לפעמים הרבה מהיום אני מופעל. מאיזה חשש כלכלי, או חברתי, או מקצועי.

חשש שלא יהיה בסדר, שלא אצליח, פחד שלא יהיה לי.

אם אני לא מוכן לפגוש את התחושות האלו, אז בוודאות הן מנהלות אותי. מייצרות מצוקה ׳׳קטנה׳׳ או ׳׳גדולה׳׳ שמפעילות את הדרך שבה אני זז ומתנהל בעולם.

האם ואיך אפשר אחרת?

אפשר קודם כל לשים לב שזה מה שקורה. שמשהו קרה. שיש איזה מתח, חוויה שקורית.

יש מחשבות שמספרות משהו על הסיטואציה, או על החיים, על עלי.

להסתקרן גם לגבי מה שקורה בגוף, שהוא מדד האמת.

בזמן שהראש יכול לשוטט באינספור מרחבים, הגוף תמיד כאן, ומרגיש את מה שהוא מרגיש.

הוא לא יודע לזייף.

אם מישהו הסתכל עלי בצורה שלא מובנית לי, זה מייצר אצלי חוויה.

אחר כך הראש יכול לספר על זה מליון דברים, וכמה שהאדם הזה לא בסדר, או שזה שטויות ומה אני עושה מזה סיפור.

אבל חוויה בגוף, בכל מקרה קיימת עכשיו.

להפנות את תשומת הלב אלי, יותר קרוב אלי. מהמחשבות על האחר ומה שקורה איתו, וגם מהמחשבות על מה שראוי, נכון, מה האמת, מה צודק ומה לא..

לראות ולהכיר ולהודות בכך שאני מרגיש משהו עכשיו. ושקשה לי להרגיש את זה ולהיות עם זה.

להפסיק להתעסק במה שהיה הטריגר, אפילו רק לרגע, ולהתמקד גם במה שזה יצר אצלי.

מה החוויה שנפתחת בתוכי עכשיו בעקבות המאורע/המחשבה/הזכרון/הרושם שהגיע מהחושים?

אולי אני חווה עלבון? פחד? התנגדות?

למה כל כך קשה להודות בזה?

שאלה שאני שואל כבר כמה שנים טובות..

במקרה שלי התרגלתי לחשוב שלהראות שמשהו מזיז לי זו חולשה, שלא יתייחסו אלי, שינטשו אותי איפה שאני נמצא.

שלא אצליח ככה בחיים, שצריך להיות חזק.

זה שלי.. מה התירוצים שלכם שמונעים מכם להיות במגע וקשר עם מה שקורה בכן/ם עכשיו?

דוגמא נוספת מהחיים.

רואה אתר של מישהו שאני מכיר, שלמדנו ביחד לימודים שעזבנו, והאתר נראה מאוד יפה ומקצועי. זה מפעיל אותי. אני מרגיש כיווץ.

מיד הראש יוצא למערכה!

מחשבות שאומרות וואו, זה נראה טוב, ולי ממש אין דבר כזה. מה קורה איתי, למה אני אין לי משהו כזה.

הוא בטח מצליח מאוד, וזה נראה מסודר מקצועי. אני עוד ילד מבחינה עסקית, אפילו עוד לא יודע על מה אשים באתר אם יהיה לי כזה.

למה אני לא המשכתי בלימודים האלו, אם רק הייתי, עכשיו אני במקום לא טוב כמוהו. איזה אפס אני, איזה טעויות עשיתי, כמה שהוא בטח טוב לו ומצליח לו.

עכשיו ממהר לחשוב איך אעשה אתר כזה גם, אדביק את הפער. אולי אחזור ללימודים ההם כדי להצליח כמוהו.

נשלח ונזרק מתוך עצמי החוצה, רחוק רחוק. אל מחוזות הדמיון והסבל. החוויה שלי, הגוף שלי, מי שאני, נשאר הרחק מהאחור.

קשה להיות בקשר עם מה שסביבי. האנשים, האוכל, המרחב סביבי נהיה טפל, אפור, ריק, חסר משמעות וערך. הדמיון רץ.

למה?

כי משהו עלה שם ברגע הזה, ולא יכולתי להיות שם איתו, בשבילו.

מה זה היה? מה יש עכשיו בחוויה הזו מתחת למחשבות? במקביל למחשבות.

מגלה רגש.. כאב, עצב. זה כמו דגדוג, כיווץ, דמעות שרוצות לעלות ותקועות בגרון, הלסתות מחזיקות, הכתפיים, הנשימה שטוחה.

תחושות כואבות.

של חוסר ערך, שאני לא מספיק, שאני בטח לא אצליח.

ואיתן, כמיהה להערכה, להכרה, להצלחה, לביטוי, לנראות.

האם אני יכול להכיר בכך.. להודות בכך שזה מה שאני מרגיש כרגע?

לרוב זה מפחיד מידי, אולי אפילו משפיל מידי, להודות בזה שאני מרגיש פחות טוב ממישהו אחר.

אם לא אכיר בכך, לא אוכל להתחיל איזשהו תהליך של שחרור וריפוי מאותן אמונות.

אמשיך להסתיר את זה מעצמי ומהעולם. כדי שחס וחלילה אף אחד לא ידע שאני מרגיש לא מספיק.

אמשיך לנסות במאמץ רב להיות הכי טוב, כי אני מרגיש שאני לא.

ואם מישהו ידע שזה מה שאני מרגיש, ישתמשו בזה כנגדי. כך שאני חייב להסתיר, זה היתרון שלי, זה שאף אחד לא יודע. ככה יש לי סיכוי מתישהו להיות מספיק. ואם ידעו שאני מאמין שאני לא מספיק, זו כמו הודאה בכך. אני לא רוצה שזה יהיה. לא הרגש הזה, ולא שמישהו ידע שזה מה שאני חושב על עצמי.

לא רוצה לעולם להיתפס ברגע שבו אני נראה מהחוץ כלא מספיק. שהתחושה והאמונה הפנימית הזו תתגשם. זה הסיוט שלי, ואני אמנע בכל דרך מזה.

לא אתן לעצמי להרגיש שאני לא מספיק. הפרדוקס הוא, שהחוויה הזו בכל מקרה שם!

רק שאני מרחיק אותה, מדחיק אותה. ככה אני מאמין שהיא לא תהיה.

אבל זה רק משאיר אותה שם באופן שמפעיל ומנהל אותי בכל רגע. כל מה שאני לא מוכן לפגוש מנהל אותי.

עצם הדחיה שלי את הדבר, לוקחת אנרגיה, משאבים רבים, כמו לנסות להחזיק נהר זורם במקום.

כל מה שצריך לעשות, וזה ממש לא קל ולפעמים מפחיד עד אימה, זה לשחרר ולתת לנהר הזה לשטוף.

לתת לרגשות הכלואים, המודחקים האלו לשטוף את הגוף.

לא ניתן לדעת כמה זמן זה יקח. והעניין הוא שכשיש התמסרות אז כבר לא משנה אם זה ישאר, ואז משהו משתנה.

את הכאב של להאמין שאני לא מספיק טוב. של עצב מחוסר הכרה, של נטישה, ועוד…

לשחרר את הסכרים, את המחסומים, את כל האבנים ששמנו בחורים בסכר.

להרפות ולהתמסר לזרימה שמגיעה. אין לדעת איך זה יתבטא בחוויה, אבל זה פשוט מרגיש כבר נכון יותר לשחרר, מאשר להחזיק. מגיע רגע כזה..

לרוב צריך תמיכה, החזקה, ליווי, לפחות עד שלומדים שאפשר לעבור את זה, שזה בטוח, אפשרי, מיטיב.

כשהנהר זורם, המים מתישהו נרגעים ויש שקט, הנהר זורם לאיטו בנחת ואפשר פשוט לשוט עליו.

עד הגל הבא…

כל מפגש כזה מלא עם רגש, והרפיה אל הזרימה, מאפשר עוד חופש. עוד מקום שלא הייתי מוכן לפגוש וניהל אותי משתחרר אל הנהר החיים.

האנרגיה שהיתה מושקעת בלעצור, מתפנה לדברים אחרים. יצירה, ביטוי, נתינה, חיבור, יחסים, עשיה, נוכחות ומודעות מלאה יותר.

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page