top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

לדאוג לדאגה

מתעורר.


מבין שנרדמתי עם הבן שלי ב8 בערב..

נזכר שרציתי להתכונן לראיון עבודה שיהיה מחר בבוקר.

צריך להכין קטע של 5 דקות שאני מלמד משהו.

חושב שאני לא מספיק מוכן, ושתכננתי לעבוד על זה ולהתאמן.

אבל היום התקדם והיו דברים אחרים וזה לא קרה.


מתחילות מחשבות..

כמה שאני לא רציני, שאני לא מספיק מוכן, שעכשיו לא אתקבל לעבודה בגלל זה וזה יהיה מפגר, איך לא דאגתי לזה, למה אני תמיד דוחה הכל, לא משקיע מספיק, לא אגיע ככה לשום דבר בחיים, בגלל זה ככה וככה.. הייתי צריך..

יורד ומבקר את עצמי בשלל כיוונים.


הגוף כבר בכיווץ ומתח גדול.


מבין שאני פשוט מאוד דואג..

או יותר נכון, קולט שיש כאן דאגה, ושאני מנסה לפתור אותה.

מחשבות שנאבקות במחשבות.

מנסה לפתור דרך חשיבה על מה היה טוב שהייתי עושה, בהענשה עצמית על איך שהתנהלתי.


עוצר רגע. מפנה את הקשב גם לגוף.

רואה את המתח, הנשימה השטוחה, ההתכנסות.

יש פה יצור/ילד שחושש מאוד מאוד.

איך אפשר להיות איתו ולתמוך בו?

מה הוא צריך ברגע הזה?

מה היחס שלי כלפי החוויה הזו של חשש ממה שיגיע?

ההרגל הוא לנסות לפתור ולתקן, לשלוט בעזרת מחשבות שיגידו מה עכשיו ומה היה צריך, וביקורת על איך שהגעתי למצב הזה בכלל.

בגדול לבעוט ולגעור בו על מה שקרה.




מנסה כיוון אחר.

אהוב אתה פשוט מודאג, וככה אתה מגיב כשאתה מודאג.


לראות את כל התמונה. להבין שהדרך הרגילה לא הכרחית.

להפשיר מהקפאון אל תוך חיבוק עצמי.

אני כאן איתך דאגה.

מקשיב, שוהה, כמה זמן שצריך.

אין לי אג׳נדה שתישארי או תלכי, יש מקום.

אפילו סקרן על התנועה שלך, רוצה להכיר.

גם יש מקום לחלק שרוצה לנהל ולשלוט.

נפתח עוד ועוד מרחב למה שקיים.

גל חזק של תנועה פנימית, פחד ואבדן שליטה.


דאגה זה בסך הכל דבר חמוד, רוצה שיהיה טוב, שלא יקרה משהו רע.

שאצליח, שלא יכאב.

אני יכול להבין אותה.


הפאניקה נרגעת.

לא הכל אבוד, אולי אני לא דפוק.


גוף ששוכב במיטה. צלילים. תחושות. נשימה.

חוזר לחוויה פשוטה, שאין בה סכנה.


סומך שאמצא את הדרך להתכונן לראיון.

ושגם אם לא אצליח, אהיה שם בשבילי ❤️

0 תגובות

Kommentare


bottom of page