top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

כמה מבאס לפחד לאכול!

כמה שזה מבאס בשבילי לפחד מאוכל..

להתעסק באוכל בצורה שמגיעה ממתח וחרדה..

אני חושב שמאוד קשה לצאת מזה כאשר יש מחלה, במיוחד כשהיא במעיים כמו אצל חולי קוליטיס וקרוהן (יש לי קוליטיס).

אבל זה בטח דומה בכל מחלה שבה יש קשר בין מצב המחלה לבין התזונה.

כשיש את התנאי הזה: מה שאני אוכל משפיע על איך שארגיש, על הבריאות שלי.

אני ממש לא מתכוון להפריך את הטענה הזו, כי אני חושב שהיא נכונה :)

מה שכן, אני שם לב כמה מתח זה מייצר אצלי בכל הנוגע לבחירת האוכל, ההכנה שלו, האכילה, וגם איך הבטן מרגישה אחרי והמחשבות המלוות.

הפחד הכי בסיסי שאני חווה הוא מכך שהמצב של המחלה יחמיר, ואם אני בטוב כרגע, אז שהמחלה תחזור.

כך כל ארוחה הופכת להיות הרת גורל, כי היא תקבע את העתיד של המצב הבריאותי שלי.

ברור לי במחשבה שלא על כל דבר קטן אשלם מחיר כל כך כבד, אבל ברגש זה נחווה כך.

אוסף של מידע, תיאוריות, רעיונות שונים שקראתי ושמעתי צבור לי במוח, כך שכל מאכל שאני מכין כמו נסרק ומוערך על פי הידע הזה.

מה שמשמעותי בעיקר זה לשים לב איך אני מרגיש בכל הסיפור הזה.. לראות שמתחת לכל המחשבות והמידע הזה מסתתר פחד ודאגה..

שבעצם אני ממש דואג שמשהו רע יקרה בעקבות טעות שאעשה במזון שאבחר.

יש גם כמובן מידע על איך לאכול, שצריך להיות בריכוז, ברוגע, ללעוס הכל טוב טוב.

בחיים שלי לא הצלחתי ללעוס כמו שצריך! זה כל כך משעמם אותי!

ברור לי שזה יעזור, אבל אני לא חושב שאי פעם אצליח..

יש עוד דברים כאלו שאני ׳׳יודע׳׳. פחות טוב גלוטן, מוצרי חלב, סוכר, לערבב חלבון עם פחמימות, לאכול לפני השינה, לאכול מתוק אחרי ארוחה..

כמה הרשימות האלו ארוכות!

ויש עוד את הרשימות של מה שכדאי לעשות. הכל סותר אחד את השני, לפעמים ממש הפוך!

כמה קל ללכת לאיבוד במבוך הזה שנוצר בראש מאינסוף פיסות מידע.

תוך כדי הארוחה ואחריה הראש מדבר בערך ככה:

אולי אכלתי יותר מידי כבר? איך אני מרגיש, שבע? אולי אוכל רק עוד קצת?

זה טעים, זה לא. אקח עוד קצת מזה, אבל זה אני יודע שפחות טוב לי, עדיף יותר ירקות. עוד ביס אחד ודי.

חבל שלא אידתי את הירקות האלו, ככה המינרלים היו נשמרים. אוי, הרגשתי משהו זז בבטן, מקווה שהכל בסדר שם, אולי לא הייתי צריך לאכול את הקינוח.

איזה אידיוט אני אוף.. עכשיו הבטן שלי כל כך נפוחה, שונא שזה קורה.

לא בהכרח כל המילים האלו מופיעות תמיד, אבל מה שברור שיש שם התנהלות שלמה מתחת לפני השטח, שנראה מבחוץ שיש שם מישהו שפשוט אוכל.

כמו בתמונה של הפוסט, מסתכן בלטעום אוכל רחוב בהודו.

אז זהו, שזה ממש לא פשוט!

זה אפילו מבלי לתאר את כל העולם הרגשי שקורה באותו הזמן.

לרוב הוא סוג של מצוקה ומתח תוך כדי האוכל, וגם אחרי לפעמים הרבה זמן עד שיש רגיעה, כאשר רואה ששרדתי עוד ארוחה ולא כל העולם הולך לקרוס.

זה אולי נשמע קצת בהגזמה.. אבל אני מרגיש ומאמין שהעולם הרגשי שלנו הוא די דרמטי, לפחות שלי :)

אני יושב כאן תוך כדי שכותב, ומנסה להבין האם יש לי פתרון לעניין הזה..

לא בטוח..

מבין שאני לא יכול שלא לפחד. יש פחד, זה קיים.

מה שעוזר לי הוא קודם כל להבין שאני מפחד, להיות מודע לכל המחשבות האלו, ולהבין גם את המקור שלהן.

להפוך את הארוחה להתבוננות, כמה שאני יכול.

בלי לנסות ולשלוט במה שקורה, כי השליטה רק מגיעה מעוד מחשבות שמנסות לסדר את העניינים, וזה רק יוצר עוד מאבק ומתח.

ממשיך את אותו העניין.

אז כמו להתיישב מהצד, ולהתבונן באדם המוזר והחמוד הזה (שהוא אני) ולנסות להבין מה עובר עליו.

ממה הוא מפחד?

מה מקור המחשבות האלו?

מה הוא צריך ברגע הזה? מה יעזור לו?

לא מאיזה מרחק וניכור.. להיפך, לרגע לצאת הצידה ולראות שיש כאן מצוקה, ואפשר לגשת לעצמי בחמלה.

להתייחס לפחד עצמו.

הפחד עצמו הוא זה שמנהל את המערכה בארוחה. עושה את החישובים, ההשוואות, ההלקאות, החרטות.

שוב, לא שאני חושב שלבחור באוכל שמתאים לי זה לא טוב.. אני חושב שזה מצוין.

אבל השאלה היא מאיזה מקום אני מתעסק בזה. מי באמת מנהל את ההצגה?

אצלי אני שם לב שלרוב זה פחד, מה אצלכם?

כשאני פוגש את הפחד, נותן לו מקום, אומר שאני רואה שהוא מפחד, ושאני כאן לצידו.

אפשר לתת מקום לפחד להיות חלק, גם מהארוחה הזו. להקשיב למחשבות שהוא משליך, למתח שיש בגוף.

להכיר אותו. להתחבר איתו. להזמין אותו לשבת איתנו. להפסיק להילחם בו, ולחפש את הארוחה המושלמת שתהיה רק טובה לבטן ולגוף.

איך אפשר למצוא כזו מהראש כשיש כל כך הרבה סתירות?

להסכים לפחד.. להרגיש אותו בגוף..

מנגד גם לא להאמין באופן מוחלט למה שהוא אומר, על זה שהכל כל כך קריטי ומסוכן.

לבדוק, לשאול:

האם אני שלם עם מה שבחרתי לאכול עכשיו?

אם לא, אילו קולות לשיקולים יש בתוכי?

מה במאבק בתוכי? באי הסמכה, אילו סתירות יש?

מה אני בוחר ברגע הזה בלב הכי שלם שאפשרי, מרפה, ונהנה מהבחירה שלי?

מה הפחד אומר ברגע בזה? האם אפשר להרגיע ולחבק?

ככה אולי ארגיש אפילו לרגע קלילות, רווחה, אולי אפילו אצליח לטעום רגע ובאמת להרגיש את האוכל בפה, את הטעם בלשון, מבעד לערפל הזה של הפחד.

כשהפחד נהיה חלק, אבל הוא כבר לא הכל. הוא לא מנהל את ההצגה, הוא רק עוד שחקן על הבמה.


פה דווקא נראה שנהנה ממנת אוכל הרחוב הזו בהודו. מעניין מה התכולל בתוכי :)

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Opmerkingen


bottom of page