top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

השקט שבפנים

בשנה האחרונה אני מתנדב אחת לשבוע בהנחיית מדיטציה בהוסטל של אסירים משוחררים.

במסגרת עמותת ׳השקט שבפנים - מדיטציה לאסירים בבתי הכלא׳ בהובלת האישה המדהימה מיכל ורשבסקי, שמובילה את החסד הזה כבר שנים רבות.

עמותה של מתנדבים שמגיעים לבתי סוהר ומנחים קבוצות מדיטציה, במקום שזה כל כך נחוץ.


הרבה שנים רציתי לעשות את זה, ורק בשנה האחרונה זה באמת הסתדר.

זה לא תמיד פשוט, לנסוע בערב אחרי יום ארוך, להעביר שיעור לאנשים שבעצם אין להם ברירה או בחירה אלא להיות בו.

הם לקראת שחרור, עובדים לרוב בעבודות כפיים קשות, עושים קבוצות וטיפולים שונים, מלפנות בוקר עד מאוחר בערב. תמיד מאוד עייפים.

עם המון מחשבות על החיים שהם חוזרים אליהם, הדאגות, הקשיים.

חלקם הגדול לאחר עשרות שנים בכלא.

מציף הרבה המפגש איתם, היו פעמים שאמרתי שזו הפעם האחרונה..

אבל הנה אני חוזר שבוע אחרי שבוע. כל מפגש מביא איתו המון.

כאב, תסכול, צחוק, עייפות, עצב, שעולה בי ובמשתתפים.





בכל פעם שמעביר שיעור רואה שאני גם נתרם ולומד איתם

מופתע מחדש מהערך של התרגול

למשל בפגישות האחרונות נושאים שעלו היו הפירוש שלנו על החוויה, ומה אפשר לחוות שאינו פירוש?

איך שבעצם הרוב המוחלט של מה שאנו חושבים שהוא חוויה, הוא בעצם רק פירוש של חוויה.

ההבנה הזו יכולה לשנות חיים..


אתמול עלה שרוב הזמן תשומת הלב במחשבות, שזה רובד של החוויה שהוא לגמרי לא יציב וכל הזמן משתנה במהירות. שאם זה המקום שתשומת הלב רגילה להיות בו, אז גם ככה בדיוק נרגיש!

חוסר יציבות, השתנות, תנועה בין הקצוות.

שלכן כל כך משמעותי להיות מסוגלים להביא את תשומת הלב לרבדים אחרים שאינם מחשבתיים, למשל הנשימה, החושים, המודעות עצמה.

שם אפשר לנוח באמת, להשתחרר, לחוות רווחה.

כל עוד תשומת הלב ממוקדת בעיקר ואולי רק במחשבות, אין סיכוי למנוחה ורוגע.. פשוט אין, וזה לא משנה גם אם אלו המחשבות הכי נפלאות בעולם.


בכלל אני חושב שהמתנה הכי גדולה שאפשר לתת לאדם, או שהוא יתן לעצמו, היא האפשרות לשים לב ולנכוח ברבדים שאינם מילוליים..

זה הרבה ממה שאני עושה עם עצמי, ועם מטופלים ותלמידים ביוגה ובקבוצות מודעות.


במפגשים אומר דברים שתוך כדי שאומר אותם גם לומד מהם בעצמי

מופתע ממה שאני חווה בתרגול

אפילו שאלו דברים שאני מכיר כבר שנים, תרגלתי אלפי שעות, גם לימדתי אינספור פעמים

זה עדיין גם חדש בכל פעם

יוצא משם שעברתי את השיעור ממש איתם, נרגש מהתובנות והחוויה הפנימית

שומע את הקול שלי אומר דברים, ומבין תוך כדי את ההשפעה שלהם, את החכמה שלהם


קראתי תקשור לפני בטח כבר 7 שנים, שנקרא ׳׳חוק האחד׳׳ - שתוקשר על ידי ישות שנקראת Ra, שהיא קומפלקס של תודעות רבות, ולכן מתייחס לעצמו ברבים.

זה תקשור מטורף ממש, עמוק, מרגש, יפה ונוגע.

האמת שהתקשור היחיד שממש קראתי, לא נתקלתי במשהו שהרגיש קרוב לזה.

באנגלית:

The Law of One: Ra Material


Ra אומרים שם שאי אפשר ללמד בלי ללמוד, ולכן הם לא מפרידים את המילים האלו.

הם אומרים זאת כך Teach/Learn.


זה משהו שהשכל הישר לא מסוגל להבין, אפשר רק לחוות זאת.

ובמדיטציות שאני מנחה לאסירים, וגם בקבוצה שעושה בימי רביעי, ביוגה, והאמת גם בטיפול, זה מרגיש בדיוק כך.

מביא את הידע והאינטואיציה החווייתית, ולומד תוך כדי ממנה בעצמי, וגם ממה שהמשתתפים מביאים ומשתפים, ואיך שאני מגיב אליהם.

עובר איתם כל פעם את המסע.

נוצר שם משהו מיוחד, וגם פשוט.


לפעמים המסע הולך ללב, לרגישות, לחמלה.

לפעמים לחופש ונוכחות עמוקה ושקטה.

מקומות כביכול שונים אבל בעצם הם אותו המקום. שהוא כאן.


אז במפגש שהיה אתמול עשינו שני תרגולים.

בראשון שמנו לב לנשימה.

בסיום התרגול כמה אנשים אמרו שהיו להם המון מחשבות כל הזמן..

אמרתי להם שזה מעולה שהם שמו לב לזה, ושככה באמת אי אפשר להיות במנוחה וזה מעייף.

כי ה׳׳הבית׳׳ של תשומת הלב הוא לא יציב, משתנה ללא הרף, מתווכח עם עצמו, מחפש בעיות וסכנות.

התרגול עוזר לשים את תשומת הלב בבית יציב ורגוע יותר.

להבין שאיפה שתשומת הלב תהיה, כך בהתאם תהיה איכות החוויה שלנו.


הם דיברו על לעצור את המחשבות, והיה לי חשוב לתקן שאנחנו לעולם לא מתעסקים בלעצור את המחשבות.

זה קרב אבוד, שרק אפשר להפסיד בו.

המחשבות תמיד בתנועה..

מה שאפשר לעשות, וזה התרגול, הוא להעביר את תשומת הלב מהמחשבות, אל הנשימה, אל החושים, אל המודעות עצמה.

אז המחשבות יכולות אולי להירגע, להתרכך, ולפעמים אפילו להתעדן עד כדי כך שנראה שהן אינן.

ובכל מקרה הן כבר לא מטרד בשום צורה..

פשוט מרחפות להן בחלל החוויה שנהיה הרבה יותר רחב פתאום.


בתרגול השני עשינו מדיטציה עם חוש הראיה.

כל אחד בחר אובייקט, והסתכל עליו. התרגול היה להמשיך במשך 10 דקות, להמשיך לזכור להסתכל עליו.

וכששוכחים, אז לחזור.

זה מדהים שאפשר לשכוח שאנחנו רואים! עד כדי כך המחשבות חזקות.

שהן משכיחות מאיתנו את מה שמונח מול העיניים!

זה מטורף ממש..


אני הסתכלתי על הקערה הטיבטית שמביא למפגשים.

עברו כמה דקות, והרגשתי את הרגע הנעים הזה, שבו תחושת העצמי מתפוגגת..

פתאום זה כבר לא אני יושב כאן בתוך הגוף הזה, מסתכל החוצה ממנו על עולם שהוא אחר ממני, עם אנשים נפרדים.

זה נהיה דבר אחד שלם.

אין פנים וחוץ.

אין כאן ושם.

אין אני והם.

מגיעה עם זה רכות נפלאה. אינטימיות וחום.

כל מי ומה שאני רואה, כבר לא אחר או נפרד.

נעלם הפחד, והמאמץ להיראות בצורה מסויימת.

רווחה גדולה, נינוחות, קרבה.

חיוך פנימי של הכל בסדר.


התקשור שהזכרתי מדבר על חוק האחד - שהוא בפשטות, שהכל אחד.

אפשר להרגיש את זה באופן חוויתי.

זה תמיד הרבה יותר פשוט, ישיר, קרוב ונגיש, מכל דבר שהשכל יכול לדמיין.

זה נמצא שם, ממש מתחת לאף

אם מכירים, ואז גם זוכרים, את האפשרות לנכוח במרחב אחר מהמחשבות.


אני מעביר תרגולים לא רק לאסירים משוחררים

יש קבוצה שמעביר בכל יום רביעי ב20:30 בזום, שעוד פתוחה להצטרפות.

אני מנחה בה תרגולים שונים של ריכוז, מודעות פתוחה, וחקירה של החוויה.

איך לצאת מהמרחב המחשבתי אל החוויתי, ולגלות את החופש שנמצא שם.

התרגולים גם מוקלטים כך שאפשר לשמוע אותם בבית ולתרגל איתם בין המפגשים.

היא גם בית למשתתפים, להביא את החוויות, האתגרים, התובנות.

כמו עם האסירים, גם בקבוצה הזו אני שמח ללמד/ללמוד 🙂

אפשר לפנות אלי לקבל עוד פרטים עליה ואיך מצטרפים, ויש גם הכל כאן בקישור.


אם הפוסט הזה סקרן אותך, אשמח לשמוע באיזה אופן, ומה נגע בך?

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מה העניין כשיש חרטה

חרטה יכולה להיות מאוד מבלבלת היא מדברת על העבר, על מה שהיה יכול וצריך להיות ואיך זה היה משנה הכל לוקחת אותנו לעסוק במה שכבר איננו אבל האמת היא שזו רק הסחת דעת.. היא בעצם לא אומרת שום דבר על העבר או על

Comments


bottom of page