top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

המעבר מהישרדות לנוכחות

ביום שישי הייתי בארוחת ערב בפרדס חנה

ציפיתי לה כבר כמה ימים

רגע להתאוורר ולהיות עם אנשים

עם הזמן ראיתי בקבוצת הוואסטאפ שהיא נהיית פחות אינטימית, ודי המונית.

זה איים עלי וחשבתי אולי כבר לא ללכת, אבל משהו בי רצה את הביחד.

לצאת לרגע מהשקט של לגור בצפון ביישוב קטן, אל מקום שקורים בו דברים.





רציתי להישאר אחרי בסביבה, אבל לא מצאתי איפה לישון. ניסיתי אפשרויות שלא הסתדרו, ושחררתי.

נסעתי ואמרתי שאיכשהו אסתדר, אבל זה לא קרה.

והייתי במצב רגיש כזה, שלא יודע איפה לשים את עצמי ובשום מקום לא ממש נוח.


חשבתי על מה יכול לעשות, נסעתי, עצרתי, חשבתי, המשכתי..


בסוף החלטתי לחזור הביתה צפונה..

נסיעה ארוכה שלא נגמרת בלילה, עם עייפות. שזה אחד הדברים שאני ממש שונא ומשתדל להימנע מהם..

כל הזמן הזה במתח של חוסר וודאות..

של רצון כן להישאר ולהיות עם אנשים, וחשש מהלבד כשאהיה בבית..

אמרתי לעצמי שזה בסדר, אחזור, אהיה לבד ואעשה מזה נעים, אלך לטבע לטיול, אתרגל יוגה בבוקר.

ניסיתי לצייר לי תמונה נעימה שאליה אני נוסע.

ניסיתי לקבוע עם חברים מהיישוב, בשביל לרכך את הנחיתה בבית, והם לא היו זמינים.


הגעתי הביתה.

בבית לא מצאתי מנוחה, ניסיתי לראות דברים במחשב, גם חדשות ושקשורים למלחמה..

בגדול חיפשתי דרך לא להרגיש.

והלכתי לישון מאוחר מאוד ומותש..


קמתי בבוקר בבהלה, לא הייתי בטוח בכלל איפה אני..

מיד מחשבות על למה חזרתי לפה, שבכלל רציתי משהו אחר, להיות אצל חברים במקום נעים.

להיות עם אנשים.

עם אפשרות למפגש, וגם מנוחה וכתיבה וזמן לעצמי, אבל עם התחושה שיש עוד מישהו סביבי.


זה היה התכנון!


לא רציתי לפקוח את העיניים, כדי לא לפגוש את המציאות הזו שאני לא רוצה בה

שאני בבית לבד, בלי תכניות

סגרתי אותן חזק


עלו כל הקולות הקשים שכל כך מכיר בבת אחת

קוטלים, מבקרים, כעס ותסכול כלפי עצמי

על למה בחרתי ככה, ואיך הכל נורא

ועוד קול שאומר, אוף, למה שוב הסיוט הזה חוזר לבקר?


תחושות שאני לא לגמרי יודע לתאר אותן..

מעין שנאה עצמית, שמרגיש בה שאין לי טיפת ערך

שמחשבה על העתיד ועל היום הזה ועל השבוע

הן פשוט נוראיות, שאין לי סיכוי שיהיה לי טוב, ושאביא טוב

של איך בכלל אתחיל שבוע עמוס עם דברים שאני עושה, מטפל, מנחה, מלמד..

מחשבות על כמה שאני לא שווה, וחוסר מסוגלות מוחלטת, שהכל סתמי

שאין לי כוחות לזה, שציפיתי להתמלא מהסופש הזה.. להרגיש בו בטוב ומוזן

ועכשיו לא יהיה לי את זה

איך אסתדר בלי זה?


עדיין שוכב במיטה


פתאום מבין, אני מכיר את כל זה!

את העוצמה של ההתנגדות האדירה

ממפגש עם מה שעולה בי

הרצון לברוח, להיעלם

להחזיר את הזמן אחורה

לעשות הכל כדי שזה לא מה שיהיה

להסיח את הדעת

לעשות תכניות כדי שיהיה איזה מפלט

והכל כבר מצטרף לחגיגה

כל השליליות, הפסימיות, חוסר הערך, כאב על פרידה ובדידות, על איפה שאני גר, ומה שעושה, חרטות גם קופצות לביקור

הכל נהיה לא שווה


כל המנגנונים שמפרידים ומרחיקים מהחוויה


אומר ומזכיר לעצמי שלא היתה כאן טעות

שזו שוב ההזדמנות

למפגש בדיוק עם כל זה

עם הבהלה, המצוקה, הבדידות, ההלקאה


לאט לאט

נשימה נשימה

מחפש את הדרך אלי


מידי פעם זולג

לפייסבוק, לחדשות, למחשבות, לתכנונים

וחוזר ואוסף חזרה


אל החוויה של הגוף, של הלב

של מה שהעיניים רואות כרגע

לעומת מה שהדמיון רוצה לראות

מה שהבריחה מהכאב רוצה לראות

בריחה שמנסה לסדר את הכל

כך שלא יכאב, שלא אפגוש את החוויה הזו


מדמיין אפשרויות, מקומות, אנשים

שאם זו היתה המציאות הייתי מרגיש אחרת

על כל הבחירות שיכולתי לעשות, וכמה אני דביל שלא עשיתי

איך לא חשבתי על כל זה קודם כדי לא להגיע למצב הזה שעכשיו


ככה נוטש ומתרחק מעצמי

בשביל לא להרגיש


חושש לשים רגל במים הקרים

של מה שקיים ומונח בפני כרגע

כי זה גם אומר לפגוש את החוויה הפנימית שיש בה כאב, עצב, אבדן, ועוד..

אז גם לא רוצה לפנות למה שעוזר לי להיות בחוויה

אפילו שאני יודע שזה יעזור, אני עוד לא מוכן

כי זה אומר לעבור דרך מה שלא רוצה לעבור כרגע


עדיין רוצה את המציאות האחרת שאיננה

כדי לא להרגיש את זו שכאן


אבל יודע שאין ברירה

או לפחות שהבריחה היא לא באמת הברירה הטובה

היא רק השהייה והדחקה של חוויה

שמבקשת להתקיים פה


מתיישב לכתוב, כי יודע שזה עוזר לי לפגוש

עוד מילה ועוד מילה


דברים לאט לאט מסתדרים ומתבהרים

נהיה יותר נוכח

נושם


ככל שאני נוחת אל החוויה

אני מתחיל להרגיש שלא הכל אבוד ונהרס

שיש פה אולי גם טוב, במקום שבוא אני נמצא

והזדמנויות

ואפשרויות

אפילו יופי


שהעניין כרגיל אינו המחשבות שמחפשות לסדר

אלא, כמו תמיד

חוויה פנימית שמבקשת שאתרכך ואתקרב

אסכים לכך שהיא מתקיימת עכשיו

לפנות לה את המרחב כדי להתרחב בעצמי

אל עוד ממה שהחיים מביאים


העננים מתבהרים

מופיע שקט לרגעים בין המחשבות

משם הנוכחות של עצמי, של הקיום, של מה שממשי

נהיית יותר ברורה ומתעצמת


ואז, הכל פתוח ורחב

לא פספסתי דבר

אני רק מרוויח

את הקיום והמלאות של הרגע הזה


יודע שהמעבר שוב קרה

מהישרדות

אל נוכחות וערות

שהתחזקתי מעוד מפגש עם חוויה בתוכי


מכאן, כבר בבית, אין עוד צורך במילים

והבדידות כבר לא מאיימת

כי אני איתי

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מה העניין כשיש חרטה

חרטה יכולה להיות מאוד מבלבלת היא מדברת על העבר, על מה שהיה יכול וצריך להיות ואיך זה היה משנה הכל לוקחת אותנו לעסוק במה שכבר איננו אבל האמת היא שזו רק הסחת דעת.. היא בעצם לא אומרת שום דבר על העבר או על

Comments


bottom of page