top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

היתה לי חרדת ביצוע במשך שנים

היתה לי חרדת ביצוע במשך שנים


בפעם הראשונה שהייתי עם מישהי, הייתי בכל כך הרבה מתח וציפיה שלא היה סיכוי שזה יקרה.

זה היה בחופשה של לפני הצבא ביוון.

(התמונה של הפוסט היא מיום הגיוס שלי, לפני 20 שנה)

כמה לחץ שמתי עלי.. ועוד שלא שכבתי עם אף אחת עדיין, וכבר בן 18.

לא שמישהו בעולם ידע, הסתרתי את זה היטב.





לא דיברתי על מה שקרה שם, לא איתה באותו רגע, ולא עם אף אחד אחר.

שנים.

הבושה בכך שזה קרה היתה כל כך גדולה.

איזה מין גבר אני?

הרצון להיות אחרי הסיפור הזה של לשכב עם מישהי.. הדבר הזה שכולם כבר עשו ואני כל כך מאחור.

מדבר על זה, צוחק על זה עם החבר׳ה, מעמיד פנים שאני בעניינים.

רציתי להיות כבר חלק מהמועדון היוקרתי הזה..

כל כך הרבה מוטל על ׳׳הכתפיים׳׳ של האיבר החמוד והתמים הזה, שלא ידע ולא הבין מה הסיפור הגדול.


יצאתי עם הרבה נשים, אבל חששתי להגיע לרגע הזה שהנה אנו מתקרבים מספיק לשכב, ושוב לחוות את הכשלון והבושה, אז הייתי מפסיק את הקשר לפני, ואם לא, אז ברגע שהייתי מנסה ולא מצליח.

כי לא מוכן להראות במצב הזה.

הייתי מנסה בסטוצים, כי זה יהיה בסדר לא לראות אותה יותר אחרי, וכמובן שזה לא צלח


כל זה היה בזמן השירות הצבאי

זוכר פעם אחת שהייתי ממש נואש, ניסיתי לפנות לייעוץ, מצאתי טלפון של רופא צבאי באינטרנט, אפילו התקשרתי.

אני לא זוכר כל כך את השיחה הזו.. רק שלא הלכתי.

כל השנים האלו אף אחד לא ידע על כך דבר, וגם הרבה אחרי.

לא חברים, לא משפחה, לא בפורומים אנונימיים באינטרנט.

גם עם נשים שהיינו באינטימיות לא דיברתי על זה בגלוי.


זה הביא דכאון נסתר, שהיה מתבטא בעיקר בזמנים שהייתי לבד.

תפקדתי, צחקתי, הייתי אחד מהחבר׳ה.

אבל כל הזמן הרגשתי שמשהו איתי לא בסדר, לא שלם, ושמתי הרבה מהמצב שלי על זה.

שאם רק אשכב עם מישהי הכל יהיה בסדר.

מה שכמובן לא עזר לחרדה.


האירוניה היתה שמבחוץ היה נראה שהכי ׳׳הולך׳׳ לי עם בנות.

בקורס טיס, הפרסום לאחד מאירועי הסיום שאירגנו היה ׳׳גדי יחיאלי יהיה שם׳׳, כדי לגרום לנשים לבוא.


בלב תמיד הרגשתי המון, את הרצון לקשר, והחיבור, אבל מאוד פחדתי


בגיל 22, אחרי 4 שנים של ייסורים בעניין הזה, יצאתי עם מישהי שהרגשתי איתה מספיק בנוח.

היתה בה רכות וקבלה אותי, ואת עצמה, ושאין לחץ לשום דבר.

וזה עבד!

זה היה כמו נס, בהתחלה לא האמנתי שהנה זה סוף סוף קורה.

הגיע הקלה מאוד גדולה לכמה חודשים


אבל..

בגלל שכל השנים פיגרתי מאחור, ולא שכבתי עם כמות הבנות הראויה

הייתי צריך להיפרד ממנה, לצאת לעולם להשלים פערים של שנים

גם בקשרים אחרי זה השפיע, והשכל שלי חישב חישובים על גילאים והספקים, וסיפורי גבורה כאלו ואחרים.

כמובן שבכל זה פספסתי לגמרי את מי שמולי, ואותי


עניין התפקוד כמעט כבר לא חזר.

אבל נשאר איזה חשש, ספק, שהנה אולי עכשיו זה שוב יקרה.

מודעות תמידית למה המצב שם למטה. נשאר ביצועי, ותוצאתי.

האם הוא עומד? כמה קשה? למה לוקח לו כל כך הרבה זמן?

חשש כשהוא מתרכך, ואם מגיע איזה רמז של משהו פחות מדגל מונס, מיד נסוג לתוך עצמי, מתרחק, מתבאס, הודף.

ולהרגיש, להיות יחד באינטימיות לא היתה בכלל אפשרות, כי השכל היה השולט שכל הזמן מודד ובודק.

עומד על המשמר

למקרה שמשהו שם יקרה לא כמו שצריך, ויהיה צורך לסגת ולברוח מהמערכה

פחדתי ליזום, לבקש, להתמסר, להגיד את הצרכים והרצונות שלי

מיניות כמקום של סכנה


ברור לי היום שזה לא קשור למיניות, אלא לתחושת בטחון וקרבה בקשר.

שכל המחשבות וההתנהגויות האלו קשורות לפחד מלהרגיש, ולהיות חשוף.

שפחד מאינטימיות זה בעצם הפחד להיות מי שאני בתוך קשר.

לפגוש ולהודות בדברים עמוקים שעולים בו.


וזה לא שהעניין הזה עכשיו פתור ואני מספר עליו ממרום התובנות ושהכל מאחורי

(נכון שזה תמיד מה שהיינו רוצים שיקרה, ומחכים לזה?!)

אני כן מבין איפה הייתי, איפה אני היום וגם לאן מכוון, מה מבקש לעצמי


אני עדיין הנער חסר הנסיון

שאין לו מושג

רוצה לגלות, ללמוד, לטעות, להיות

רק זייפתי שאני כבר לא הנער הזה

כי חשבתי שכבר אמור להיות משהו אחר


רק כשאהיה בדיוק איפה שאני, מבלי לזייף או לדלג

אוכל באמת לגדול


להסכים להרגיש מפוחד ולא בטוח

להודות בזה בפני עצמי ובפני מי שאני איתה

בתקווה לראות שהיא לא בורחת, מתאכזבת, נבהלת

ואם כן.. אז עוד נשימה ממש עמוקה..

להסכים לחוות את מה שיעלה גם מזה


להיות שם בלי תפקיד

פשוט, עירום, תמים


שאוכל לשאול, ולהגיד אם זה נעים או לא

לא לנחש

להעז לבקש שנאט שאראה מה קורה איתי, ואיתה

ננסה בכלל משהו אחר

או נפסיק ודי

להגיד שהנה שוב עולה פחד, ואני קופא לגמרי

ורק חיבוק עכשיו, שאוכל להפשיר ולהרגיש בטוח


וואי איך בא לי את זה..

רוצה בכל תחום בחיי את האפשרות הזו לתנועה חופשית.


ואני גם אגיע לשם.

זה ברור לי לגמרי, וזה נפלא לדעת את זה!

שהלב לוקח אותי לשם

משחרר לאט מכל הכבלים הכואבים


כשאני מסתכל אחורה באמת באמת שקשה לי לראות את אותי של אז..

את הסבל, הבושה, הפחד והלחץ

כמה השוואתיות והוכחה עצמית דרשתי מעצמי

בשביל להסכים לקבל אותי, ושיקבלו אותי אחרים


אני רק יכול לשער כמה גברים (ונשים?!) עברו ועוברים חוויות דומות.

כמה מפחיד לחשוף רגישויות כאלו

אפילו עם האנשים הכי קרובים אלינו

כמה נשארים שם לבד


אם אתם תקועים במצבים דומים

אני יודע כמה זה כואב

מאחל שתעזו לשתף ולא להישאר לב


לראות כמה זה אנושי, מובן, מוכר

שאפשר לנוע משם

להשתחרר באומץ מהבושה המצמיתה

לא מקולקלים

לא לבד

ואהובים


0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מה העניין כשיש חרטה

חרטה יכולה להיות מאוד מבלבלת היא מדברת על העבר, על מה שהיה יכול וצריך להיות ואיך זה היה משנה הכל לוקחת אותנו לעסוק במה שכבר איננו אבל האמת היא שזו רק הסחת דעת.. היא בעצם לא אומרת שום דבר על העבר או על

Comentarios


bottom of page