top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

ההתמכרות האנושית



, לרצות את מה שאין ולא לרצות את מה שיש... מה עושים עם זה?

בין הסלידה להשתוקקות השכל שלנו נע מרגע לרגע. מי נמצא מאחורי ההגה של הספינה האבודה הזו? מה נדרש כדי לצאת מהמעגל האינסופי הזה? אני לא מתיימר לדעת באופן ודאי כי אני עדיין בתוכו. עם הזמן מתעורר לכמה בלבול וסבל וכאב הוא מייצר. מיד עולה קול שאומר, אוקי אז אני אנסה להפסיק את זה, להיפטר מזה, ואז אהיה מאושר. פעם הייתי הולך אחרי זה שולל, ונכנס למאבק עיקש נגד הרצונות שלי, ומנסה לקבל בכוח את מה שיש לי. היום אני רואה שהרצון להיפטר מהנטיה הזו היא רק עוד רצון להיפטר ממשהו. זה אותו מעגל, רק ממשיך אותו. להבין שאם אני פועל מהמקום הזה אני שוב מייצר את אותה התניה, של לזוז מאיפה שאני נמצא מחוסר סיפוק, בגלל שלא נוח לי להרגיש את חוסר הסיפוק ולכן חייב לעשות משהו אחר. מה יקרה כשאני אגיע למקום האחר הנכסף? כאשר ההתניה כל כך חזקה, משנים של תרגול ושל הכתבה של החברה והסביבה, האם יש אפשרות אחרת חוץ משכאשר אני אשנה ואשיג את מה שרציתי או אפטר ממה שהפריע לי אז גם שם אני לא אהיה מרוצה? אם התרגלתי לנוע ממקום של חוסר סיפוק, של מחשבה שמשהו כאן לא מספיק טוב, זה כבר מעגל אינסופי. כי איפה לא ארגיש את חוסר הסיפוק הזה? כאן יכולה לבוא ההבנה שחוסר הסיפוק הוא הרגל פנימי ולא תלוי בשום דבר בחוץ. זה כל כך מתעתע כי התרגלתי לחשוב שזה רק תלוי במשהו חיצוני. שאם רק אשיג כך וכך או אשנה כך וכך אז הכל יהיה בסדר. האם שינוי פנימי יעשה את ההבדל? גם כאן זה סיפור שאיננו נגמר, אם רק אהיה יותר מוצלח, יותר יודע, יותר יפה. אלה כביכול שינויים פנימיים.. לפחות כך נדמה. אך האם זה לא בדיוק אותו סיפור? האמונה שאם משהו ישתנה, אם רק אהיה אדם יותר נדיב, או פחות חרד, רק אז יהיה בסדר. זה לא יוציא אותנו משם. כמה מוכרים לנו את הסיפור הזה בכל מקום? בכל סרט, פרסומת, שלט חוצות, בחינוך, רק תעשה את זה או תשיג את זה ותהיה מאושר... והלופ רק הולך ומחזק את עצמו.

הדרך שאני מנסה ללכת בה, שהיא מאוד הגיונית אך קשה ליישום, היא דרך ההתבוננות. לא מיד לפעול, לראות מה באמת מתרחש בתהליך הפנימי הזה. מה קורה בפנים כשאני משתוקק למשהו. מה קורה בפנים כשאני סולד ממשהו ורוצה להתרחק ממנו. לזהות את אינסוף קולות השכנוע, הפיתוי, הפחד, התירוצים שיגידו למה אני כל כך צריך את מה שאין לי וכל כך צריך לפתור או לשנות את מה שיש. לזהות את התחושות והרגשות החזקים שמתקיימים בגוף באותו הזמן וכמה הם בלתי נסבלים ואני מוכן לעשות ממש הכל בשביל שהם יחלפו. ולא לזוז... כמו אודיסאוס שנקשר לתורן הספינה בזמן שהסירנות שרו. כאן גם נדרשת נחישות. לראות כמה סבל המעגל הזה מייצר, לי ולאחרים סביבי, לעולם. ממש כמו בהתמכרות שאיתה התחלתי את הפוסט, נדרש מקום שמכיר בכך שזו התמכרות ואני חסר אונים מולה, שזה חזק ממני. להילחם בה זו רק עוד צורה שלה. אפשר רק להפסיק לקחת מהסם. אי אפשר להיגמל ממשהו כל עוד אנחנו ממשיכים לצרוך אותו נכון? אולי כמו בהתמכרות אפשר להיעזר אחד בשני, לצאת ממנה ביחד. מרכז גמילה מהשתוקקות וסלידה :)

תמונת הפוסט היא מהעולם הבודהיסטי. מה שהם מכנים שלושת הרעלים. מה שכובל אותנו למעגל הסבל. התרנגול מסמל השתוקקות, לרצות את מה שאין לי או היאחזות במה שיש. הנחש מסמל סלידה, לא לרצות את מה שיש. החזיר מסמל את הבורות. הבורות לגבי המצב הזה שבו שרוי האדם, עיוור ואיננו רואה שזה מה שגורם לסבל וממשיך לנוע מתוכו. ממשיך להאמין שרק עוד שינוי קטן והכל ירגיש ויהיה אחרת.

לא אגיע כאן לתוצאה, כי אני בעצמי עוד מתנסה וחוקר, מקווה ומאמין שיש חופש אפשרי במרחב בין לרצות ולא לרצות... בעיקר נקודות למחשבה על הבוקר, בשבילי, ובשביל אחרים שנמצאים בלופ.

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page