top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

הבנתי שיש לי כוח על

הכוח הזה הוא עדינות.


אין דבר שהיא לא יכולה לו. כל משימה, מצוקה, רגע, אדם, שאני מפנה את כוח העל הזה כלפיו, פשוט מתמוסס והופך להיות נוכחות של יופי ואהבה.


יכול לקחת לי זמן עד שאני נזכר שיש לי את כוח העל הזה.. לפעמים שעות, לפעמים ימים, אבל לבסוף אני נזכר.


כל מצוקה, חרדה, נוקשות, אובססיה, מחשבה ואמונה שיש בה מין הנוקשות, ההישרדות, הדבר היחיד שבאמת תומך אותי שם, הוא למצוא מקום רך בתוכי שיכול לפגוש את הנוקשות הזו. להיות איתה שם בקבלה ואהבה.


מרגיש שהעולם הפנימי שלי, וגם החיצוני, צמא לעדינות ורגישות.. יותר מלכל דבר אחר. נוכחות כזו, שהיא רכה, מבינה, לא פותרת, לא שכלית, חמה. שזה כל מה שהחלקים הפנימיים בי כמהים אליו. לא משנה כמה גסים, הישרדותיים, נוקשים, הם משתוקקים לעדינות, רוך וחום, יחס אוהב. העדינות מחלחלת לעומקי עומקים, למקומות בנפש שכבר שכחתי מקיומם.


הבנתי שכשאני מלווה אנשים בקליניקה זה בעצם מה שאני עושה. רואה כמה שהם נוקשים כלפי עצמם. לפעמים נוקשים כלפי עצמם על זה שהם נוקשים (אוי השכל והלופים שלו ). ומוצא איתם את הדרך, בזמן שלהם, להתרכך ולהתעדן בתוך עצמם אל עצמם.


וגם בחיים, לעמוד בתור, על הכביש, בשיחה עם ההורים, עם נציג של בנק, עם הבן שלי, לחכות, באי וודאות.. כל הסיטואציות הללו כמהות לעדינות אדירה. אצלי הן לרוב מלוות בנוקשות, אני מגיע אליהן מתוח, עם מטרה ברורה ורצון לסיים בלי שיהיו בעיות, להגיע כבר. וכמובן שכל דבר הוא בעיה כשאני מגיע ככה. כל אדם או דבר שעומד בדרכי למטרה הוא הפרעה. גם אם זה פשוט להגיע לקופה בסופר.


אז איך אני פוגש בעדינות במצבים האלו?


קודם כל להכיר בכך שיש נוקשות, איזשהו מתח ומצוקה, שרוצה שהחוויה הזו תסתיים כדי להגיע למשהו אחר. שיש חוסר אונים, חשש, קוצר, דאגה, ועוד מופעים שכאלה..


האמונה היא שאם אני כבר אצא אגיע לקופה ואצא מהחנות, אז המתח הזה יתפוגג. אם רק אסיים את הדבר הבא..


אבל האמת היא שזה רק משאיר אותי בדיוק בתוך הלופ, פשוט עובר למשימה התפקודית הבאה.


אבל אם אני כן שם לב.. שיש את הנוקשות הזו.. המצוקה הזו..


אני יכול גם לשים לב שאני מרגיש שם משהו.. שאני לא בדיוק מבסוט על החיים באותו הרגע.


אז מה זה שיש שם? זו כבר העדינות שואלת.. רוצה להבין, לראות.

ואיך אני רוצה לפגוש אותי, ואת האחר, ואת העולם ברגע הזה?

רוצה מתוך ראיית היופי, והפלא, והוכרת התודה..





נכון?


אז יכולה להיכנס גם כאן שוב הנוקשות ולהגיד, אוף למה אני לא יכול להיות יותר ככה. או להתאמץ להיות ככה.


אבל זה לא יעבוד.. זו רק עוד משימה, עוד טריק של הלופ הזה.


במקום אפשר לעצור..


לתת מקום לחלק אחר בי להתעורר. משהו שאומר, וואו אתה ממש מתוח.. ורוצה שיהיה ממש טוב וחושש שלא שיהיה.


וכמובן שזה לא חייב להיות בכלל עם מילים. אלא פשוט איכות שבנוכחותה אפשר להרפות. כמו עיניים טובות שרואות כאב ומצוקה, ומוכנות להישאר איתן.


אני משתמש בה גם כתהליך שמרגיש שהוא ריפוי למחלה שיש לי במעיים. כשאני אוכל ויש מתח ופחד, אז בעדינות מרגיע את המעיים ואת כל המערכת שנדרכת. כי מבחינתה לאכול זה סוג של איום להישרדות שלה.


כמה נפלא שיש משהו שכל כך מחייב אותי לעדינות כל הזמן 😍

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page