top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

האמת, שבפנים אני צועק הצילו

כלפי חוץ מראה שליטה, ידיעה, בטחון הכל אצלי ברור ומובן, פתור וידוע יודע לאן אני הולך, ואיך להגיע לשם

וזה לא רק כלפי חוץ, זו גם העמדת פנים מול עצמי

שלל תארים ותכניות לימודים באמתחתי תפקידים שמתלבש בהם המטפל, המורה, המנחה, האבא, הגבר

אבל בפנים.. כמו ילד שאין לו מושג מכלום ושאסור לו להראות את זה אפילו לרגע הכל רועד כל המבנה החיצוני הזה עומד על אוויר

בעבודה, יודע איך להתנהג כדי שיראו שאני בעניינים לעשות מהר, וטוב, ולא לפגר מאחור שכולם יהיו מרוצים

במיניות חייב להיות רב אמן יודע בדיוק מה היא רוצה, ואיך, ולכמה זמן איך לעשות שתגמור, ולפני, והרבה ובעצם מרגיש אבוד

עם חברים להיות בעניינים. כמה מרוויח, כמה יודע, לאן עוד אגיע על מה מדברים, ועל מה לא, ואיך ומתי לא לצאת הכסיל

לשאול זה להודות בזה שאין לי מושג וזו לא אפשרות!

שידעו שאני לא יודע? מפחיד מידי

לשאול שאלה, הדבר הכי יפה בעולם איך זה הפך להיות סימן לחולשה?

הדימוי הזה של היודע שאני מתאמץ לשמר כמה אנרגיה וזמן זה לוקח

ואז לקחתי פרסונה הפוכה, המורד במוסכמות של זה שלא איכפת לו בכלל מהישגים, מכסף חי בפשטות, בלי כל המירוץ הזה

ומגלה שזו גם עוד תבנית שלקוחה ביחס למשהו שהוא לא שלי וגם בתוכה מתייבש

מראה החוצה ההיפך ממה שיש בפנים שמאמין שאני לא מספיק, מרגיש קטנות, כאב, עצב, חוסר שליטה.

ועל זה מעמיד ערימות של אמונות והצגות על כמה שאני מוצלח בהתבסס על דברים שטחיים שלא נמצאים בחוויה הפנימית

ואז חייב לגונן על הרעיונות והדמות הזו כדי שאף פעם לא אצטרך להרגיש את הנסתר והחבוי הזה שהודחק את האמת של החוויה שבה אני מרגיש חסר

החוויה נהיית נוקשה, מחושבת, זהירה ומהוססת משעממת, אפורה, אין בה חיות נהיה מזוייף, מחשבתי, מחקה רעיונות של אחרים

מצומצם ומוגבל, ותמיד בקונפליקט עם רעיונות ועמדות אחרות עם מה שאחרים חושבים, עושים, אומרים, משיגים

צריך להילחם על המקום שלי כי הוא תמיד ביחס למקומות אחרים תמיד אחד על חשבון השני כי אני בחיקוי, אז אני גם בתחרות

מחזיק בידע ודימוי שהוא גם באמת שימושי אבל גם כמו שריון וחוצץ שיש ביני ובין החיים בין האדם מולי ביני לביני

וגם אם הדימוי העצמי שלי איום ונורא עדיין אעדיף אותו על לא כלום רק שיהיה משהו לאחוז בו רק לא להישאר בלי כלום אפילו אם זה להאמין שאני אפס, עלוב זה משהו להחזיק מול הריק המאיים

אז…

מתנסה ברגעים של אי ידיעה

פשוט לשבת רגע, ולהסתכל על דברים באמת לא דרך המשקפיים של הידע שלי אלא דרך העיניים שרואות עכשיו האוזניים השומעות הגוף החש

על האדם מולי על כוס על מקלדת על עץ

בלי המילים שהן גם ידע שאספתי מה אני באמת יודע על כל אלה?

מה אני באמת יודע על עצמי?

כן, עולה שם פחד במיוחד מול אנשים במצבים חברתיים להיות רגע לא יודע ללא תפקיד ללא הדמות שיצרתי

אבל גם רק עם עצמי זה מפחיד רגע לא לדעת לפחות לא מהראש, מה קורה כאן בעצם ׳׳מתחת׳׳ למילים ולמוכר מתחת לתחושה והאמונה הזו ש׳אני כבר יודע׳

השכל מפרש זאת כמסוכן, כריק הפוך מהתנועה שכל הזמן מנסה לצבור ולהיות יותר

ועם הזמן

אלו הופכים הרגעים היפים ביותר רגעים של מגע עם הקיים של אינטימיות, יופי, רכות חיות תמימות

מרחב שהוא בעצם כל כך מוכר פשוט נשכח

זה הבית, שחשבתי שעזבתי לפני שנים רבות כי פשוט הייתי עסוק בדברים אחרים חשובים ודחופים יותר לצבור ידע, להפוך לאדם טוב ובעל ערך יותר

ופתאום לגלות שהוא היה כאן כל הזמן רק שכחתי אותו אך הוא לעולם לא שכח אותי רק חיכה בסבלנות וחמלה אינסופית דרך כל בלבול ומצוקה דרך כל אירועי החיים הסוערים חיכה בחיוך רך וללא מילים שאחזור אליו

וכאן הכוס הזו, האדם מולי, המקלדת חושפים את הקיום שלהם בפני קיום שקט, פשוט, ער וחי מראים את החיות המאירה מתוכם את היופי הפשוט המלאות של הקיום את הברכה שיש כאן משהו בכלל

ואת עצמי, רגע לפגוש ערום בלי ההיסטוריה, העבר, התפקידים את הפתיחות הזו לא להיות שום דבר מוגדר וידוע

איך זה בשבילי?

מפגש אמיתי ללא מיסוכים והפרדות הדמות היודעת והמוגדרת מתמוססת נשארת בלי מילים ומושגים

ונשארים החיים

אם זה נוגע בכם.ן אני כבר שנים מתנסה ומוצא דרכים לעשות את המעבר מהמרחב של הידוע והמוכר, למרחב של הוויה, נוכחות, קיום פשוט

אוהב לעזור לאנשים לגלות ולהעמיק את המגע איתו למי שסקרנית, וליבו כמהה ועייפ.ה מהמוגבלות של המוכר

להיות במגע עם מה שנמצא כאן כל הזמן ומרגיש לפעמים כל כך רחוק מגע שמביא לנחת, אינטימיות, אהבה, דממה נעימה, תנועה אותנטית

מוזמנים.ות לפנות ביחד נגלה את הדרך שלכם.ן למרחב הזה.




0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page