top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

דפוס שחזר לביקור

היה לי רגע השבוע שחזר דפוס ישן, מוכר וכואב

הפעם ממש הלכתי איתו, ואיתי.

אולי בפעם הראשונה.

וזה כל כך ריגש אותי.


התארחתי אצל חברים ומשם נסעתי לטייל בטבע לכמה שעות.

הייתי אמור לחזור לישון אצלם.

אבל בדרך פתאום חשבתי שיהיה נחמד לישון בטבע ונזכרתי שיש לי ציוד לזה ברכב.

עצרתי וחשבתי מה לעשות. התחלתי לדמיין מה יהיה בכל מקום ולחשוב מה הכי בא לי.

התחלתי להסתבך.

לחשב זמנים, להשוות, להבין מה יהיה הכי מתאים וטוב בשבילי.

בטבע יהיה רגוע ונעים, אבל זה סיפור עכשיו בחושך להתארגן.

אצל החברה יהיה נוח, אבל אצטרך לישון בסלון וזה יהיה חשוף כזה..

פתאום עוד חברה דיברה איתי, וחשבתי, אה! אולי בכלל אלך אליה.

העלילה הסתבכה עוד יותר.

יושב ברכב ולא יודע מה לעשות.

מתחיל לנסוע לכיוון אחד, ואז נלחץ ועוצר, ומסתובב, ושוב ושוב..

וכל הזמן הזה המוח מנסה להבין מה הכי הכי כדאי.

וזה דרמטי, קריטי, הרה גורל.


מוצא את עצמי בביג..

ממלא מים, קונה בלון גז שצריך לסופ׳׳ש.

עדיין מנסה לפתור את העניין..


כל הרגשות המוכרים מהעבר חוזרים.

המצוקה וחוסר האונים. המאמץ להבין מה הכי טוב.

ההלקאה העצמית על מה הסיפור בכלל פשוט תחליט וזהו, אתה מבזבז את הזמן.

המצוקה מלהיות לבד ולא מובן במצב הזה

והלחץ רק עולה והרצון כבר לדעת ולהחליט, להיות במקום וזהו

למי יש כוח ורצון לבלבול הזה..


אז דוחף את עצמי מהחלטה להחלטה, וכל הזמן הזה במצוקה גדולה.


והפעם..

הייתי איתי שם.

בלי ללחוץ להחליט

ואם הגיעה החלטה, אז הלכתי איתה, עד שעלה ספק,

ועצרתי, ושוב לא ידעתי

וגם אז הייתי איתי.

בלי להלחיץ, רק להקשיב, להיות שם בשבילי.





כמו עד וצופה, שרק תומך על ידי נוכחות.

נותן להתבלבל, להתחרט, להתבאס.

בלי לדחוף או ללחוץ. רק לעשות מקום לתנועה הזו כפי שהיא.

בלי לשפוט אותה. לתת לה לעשות את המהלך שלה.

כמה עקום שהיא לא נראית לחלקים השופטים שבי.


גם בלי לנסות לנתח ולהבין מה קורה ולמה.

פשוט להסתכל על התופעה הזו של גדי האהוב ברגע הזה. בלי להתערב לו.

כזה חמוד..


כמה חופש..


זה כל מה שהוא צריך, הקשבה ושיסמכו על התנועה שלו.

לתת מרחב. וזה כבר יפתור את עצמו.

ואכן כל פעם היתה תנועה, וספק ועצירה, ושוב, ושוב

וכל פעם עלו הקולות של ׳׳נו כבר!! מה יש לך?!׳׳


ועוד התרככות אל עצמי.. עוד חיבוק לבהלה.

זה בסדר שזה ככה ואתה ככה עכשיו.

לא ממהר לשום מקום, תן להכל מקום להישמע.


עדינות ומודעות


בלי לדחוף.. בלי למהר אותי..

מזכיר לעצמי שמה שחשוב זה היחס שלי אלי, ולא התוצאה ואיפה נהיה..

שזה לא באמת משנה.

רק ללוות את התנועה החמודה הזו עכשיו.


שכל מה שעולה הוא תנועות ודפוסים ישנים שמבקשים מקום ולהיראות

סוף סוף לקבל מרחב, חיבוק, רוך.

מצוקות ישנות שאני זוכר עוד מילדות מגיל מאוד צעיר.


זכרונות בהם אני מנסה להבין מה לעשות, ונלחץ ולא יודע

אם ללכת עם ההורם לחברים או לטיול

אבל זה מפחיד אותי הלא נודע הזה שם, וגם להישאר לבד מפחיד..

ולא מחליט

אבל אף אחד לא איתי שם כשאני לא מחליט כי נגמרת הסבלנות, וצריך ללכת כי מאחרים

הם פשוט נוסעים כבר, ואני נשאר

והלב שלי נשבר לרסיסים, שעכשיו אני כל כך לבד

והכל בלתי נסבל, גם לנסוע ולהיות ביחד הפחיד מידי

וגם להיות כאן לבד לבד


מסתכל על הרכב נוסע בחוץ, אולי עוד אקפוץ ואצעק,..

טוב אני בא! קחו אותי איתכם!

אבל לא יודע.. מהסס..

והנה כבר נסעו, ועכשיו כבר מאוחר מידי..

כאב עמוק ובכי מטלטל אותי..


וכך היה קורה פעמים רבות בגיל צעיר..


והנה זה חוזר, בגיל 38.

ואני סוף סוף יודע להיות איתי שם, ולא לעזוב.

לא לנסוע בלעדי לשום מקום.

פשוט לשבת איתי ככה ברכב..

לשמוע את הקולות הפנימיים הזועקים

הרגשות העוצמתיים..

ולהגיד שלא משנה מה, אני פה איתך.

וזה כל מה שחשוב.

שאתה/אני כל כך חשוב

ומה שאני מרגיש וחווה

וכמה זה יקר ערך פשוט להיות ככה איתי


זכיתי שהדפוס הזה חזר לבקר

אפילו שבהתחלה הייתי בבהלה גדולה של -

אני לא מאמין שזה שוב קורה, כבר חשבתי שהתגברתי על זה מזמן!


קיבלתי הזדמנות ומתנה

עוד חלק שמרגיש שוב בבית, ושיש מקום

שחוזר להיות איתי לאחר כל כך הרבה שנים שהיה לא מובן ודחוק..


כל כך אהוב ויקר 🥰

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מה העניין כשיש חרטה

חרטה יכולה להיות מאוד מבלבלת היא מדברת על העבר, על מה שהיה יכול וצריך להיות ואיך זה היה משנה הכל לוקחת אותנו לעסוק במה שכבר איננו אבל האמת היא שזו רק הסחת דעת.. היא בעצם לא אומרת שום דבר על העבר או על

Comments


bottom of page