top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

אתמול העברתי שיעור יוגה שהתחיל נורא, והסתיים בטוב

לתחילת השיעור הגעתי מבואס וירוד.

לא הולך לי כמו שהייתי רוצה בשיעורים מבחינת כמות האנשים שמגיעים, תלמידים באים והולכים אבל משהו לא תופס ונבנה..

והתחיל מזה סיפור שלם של ייאוש ואכזבה ולמה אני לא מספיק טוב, וזה ככה כבר שנים, ואני לא מתקדם ולא מבין למה זה ככה. חסר אונים וגרוע.


מכאן למסקנה שאני כנראה מורה גרוע אם זה המצב, ושאין לי מה לתת.

אז מה אני עושה פה בכלל עם התלמידים האלו?

כולי מזוייף.

רק מחכה שיסתיים כבר השיעור, עם העמדת הפנים והסבל הזה.


נשאבתי פנימה לתוכי, אל העולם הפנימי עם הדיבור הפנימי.

המציאות הממשית הולכת ונעלמת, ומה שנותר זה סבל, ריחוק, ניתוק.


הרגשתי את עצמי סובל ממש, במצוקה, בייאוש, בהלקאה עצמית קשה.

מתוך היכרות עם המצב הזה, עצרתי ושאלתי, למה זה קורה עכשיו?

מה אני לא רוצה להרגיש שאני ככה מתכנס לתוך עצמי ובורח מהמציאות?


התשובה הגיעה ללא מילים, כהיזכרות באפשרות להיפתח לחוויה בגוף.

חוויה של כאב, עצב, ייאוש, מילים שלא מתארות בדיוק.

תחושות שהיתה כלפיהן התנגדות כה גדולה, שרציתי לסגור את עצמי אליהן לגמרי, וגם אל העולם הממשי בחוץ, בשביל לא להרגיש אותן, וגם בשביל שלא יראו החוצה שזה מה שקורה בתוכי.

במקום המפגש עם מה שיש, ועם המציאות בחוץ המאיימת, יש במקום את הקולות הפנימיים המוכרים, הקשים והמלקים.

ששומרים עלי מלהרגיש ולהיות אני באופן חופשי.


ההסכמה הזו להרגיש עד הסוף את מה שהיה בי, קרבה אותי לתחושות.

ראיתי שהן מוכרות, ושאני זוכר שאני יכול להיות איתן.

עברו גלים חזקים של תחושות בגוף, והרשיתי להן לעבור בחופשיות.

נפתחתי אל כל מה שבי.


לאחר מכן גם כל השאר נפתח.

החושים, הגוף, העיניים.

יצאתי מהקונכיה שלי, אל העולם.

הקולות הכואבים והמגוננים יכלו להמשיך לדרכם, כי ראו שאני בטוח.

הבטחון שלי שב, והקול הפנימי האותנטי והבטוח יכל לצאת.

להעביר את השיעור ממקום עמוק ומחובר.


רואה שכאשר אני מתכנס לתוך עצמי, מפריד את עצמי מאחרים, מהעולם, זה בגלל שיש משהו בי שאני לא רוצה להרגיש, או שיראו.

זה מנתק אותי מעצמי, מלהרגיש את עצמי באמת, מלהיות מי שאני ולהביא את התנועה שלי לעולם.

זה מקפיא ומשתק, ואני מרגיש כמו חי-מת.

הדרך להתחבר בחזרה, היא דרך המפגש עם החוויה המלאה ברגע.

גם הבלתי נסבלת והמאיימת כל כך.




עם הזמן גובר הבטחון שזה אפשרי.

הזיהוי של רגעי ההתכנסות וההפרדה האלו נהיים ברורים יותר, ויש משהו שמעדיף כבר לפגוש את הבלתי נסבל, מאשר להיות בניתוק.

הניתוק בעצם הופך להיות יותר בלתי נסבל, מאשר המפגש עם הרגש והחוויה.

לוקח למערכת זמן ללמוד את זה, אבל זה אפשרי וקורה.

אני רואה את זה עלי ועל תלמידים ומלווים שלי שוב ושוב.


אם את.ה מרגישה ניתוק, ריחוק, חוסר חיות או עניין, זיוף, או חוויות דומות..

יש דרך להתחבר.

אני מלווה את עצמי ואחרים, דרך מפגש אמיץ ונוכח עם החוויה, אל חופש וחיבור.


מוזמן.ת לפנות אלי לשיחה פתוחה בנושא, ולתהליך ליווי איתי 🌸

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page