top of page

להרשמה לקבלת עדכון כשיוצא פוסט חדש:

תודה על ההרשמה!

חיפוש

אפשרות אחרת לסיטואציות חיים מאתגרות



לרוב בסיטואציות חיים עוצמתיות אני נשאר די על פני השטח.

משהו קורה שם מחוץ אלי שמעלה בי רגש. די מהר או מיד יש לי את הסיפור על מה שקרה. למה, מי אשם, איך ראוי להגיב, מה פייר והוגן.

יש בכך הצדקה לאיך שאני מרגיש, וברור למה, כי משהו חיצוני בסדר וטוב או לא בסדר ורע.

מתוך הנתונים האלו אני פועל ומגיב למצב.


מידי פעם אני נזכר, בזכות מורים ומטופלים שלי, שיש דרך אחרת ומשחררת הרבה יותר. אתאר אותה כמיטב יכולתי.

כל סיטואציה שמפעילה אותי נוגעת במשהו בתוכי. לרוב מיד יש לי את הצורה שבה אני רגיל לתפוס את הסיטואציה, הפרספקטיבה הרגילה והשגורה.

כך אני לא באמת במגע עם מה שעולה בי, כי אני כביכול כבר יודע. כל התשובות נענו, אין מה לבדוק ולהפוך אבנים. מופעלים מנגנונים המרחיקים אותי מלחוות את מה שקיים בי.

אני לא רוצה להיות במגע עם זה, ואולי לא מכיר בכלל את האפשרות. מיד המחשבות לוקחות החוצה לפתור ולסדר את מה שבחוץ, כדי שכמה שיותר מהר יעבור ולא אצטרך להרגיש את מה שעלה. במקרה שמה שעולה נעים אז מסדר את הסיטואציה החיצונית כדי שהחוויה תישאר, או תחזור בעתיד.

דוגמאות למחשבות כאלו שמרחיקות יכולות להיות: חבל שלא עשיתי אחרת (כי אז לא הייתי מרגיש ככה עכשיו), זה הכל בגללה/ו, אוף שוב זה קורה, למה זה קורה לי, הם כל כך לא מתחשבים, ועוד...

במקרים כאלו לא התפניתי בכלל לבדוק מה זה שמורגש בי, מבחינה תחושתית, רגשית, מחשבתית.


הדרך הנוספת היא, והיא בהחלט לא ההרגל ומה שלמדתי, היא לעזוב את הסיטואציה החיצונית, ולשים לב ולשהות עם החיים הפנימיים שבי. מה קורה בגוף שלי? ברגש? במחשבות? ברגע הזה שבו הופעלתי וננגעתי.

לשהות רגע מללכת אחרי הדפוסים והמנגנונים שיספרו ויסבירו מה קורה כמו שהם מאוד רגילים.


כאשר אני עוזב את הסיפור הרגיל, ומתפנה לחוויה, נפתחות אפשרויות נוספות.

זה לא קל, הדפוסים עמוקים ומושרשים ומופעלים בכל רגע שמשהו רגשי מתעורר בנו.

צריך שתהיה איזשהי מידה של מיאוס מהם ורצון לאפשר משהו חדש.

בשהיה עם החוויה הפנימית אפשר לראות קודם כל מה אנו מרגישים. כועסים, עצובים, פגועים, מאוכזבים, מושפלים וכולי. בלי שזה מיד יתכסה בהאשמה, השלכה על האחר, הגנה והתקפה ודפוסים אחרים.

כל אלה צורות של התנגדות למה שמורגש בפנים.

בהתחלה השהיה היא עם הרגש וההתנגדות לרגש. למה שרוצה שהרגש ייעלם, יפתר.

כאשר נשארים עוד וההתנגדות מתרככת, נחשף שמה שאני חווה בכלל לא קשור לסיטואציה העכשווית. היא רק טריגר, כמו ללחוץ על כפתור שמפעיל דברים שנבנו בעבר.

ככל שאעזוב את הסיפור, אוכל רק להקשיב למחשבות שרוצות לברוח, לתקוף, להתגונן, להשליך, לאיים ולהפחיד.

אהיה קרוב לחוויה ולאפשרות באמת להקשיב ולהבין אותה. כי ברגע כזה יש הסכמה להרגיש וההתנגדות פוחתת. כל עוד יש התנגדות עוד אין מפגש מלא. זה ממש בסדר כי אפשר להיות במפגש עם ההתנגדות, זו לדעתי רוב רובה של הדרך.


התפיסה של המצב והתגובה הרגשית הן התניות מובנות שהתבססו אי שם בחוויה כלשהי ומשם הגענו למסקנה חד משמעית ולא מודעת שמעכשיו יש לפעול בכל מצב כזה בצורה מאוד מסויימת.

זו הזדמנות לראות את ההקשר העמוק יותר מהסיפור החיצוני. לראות למה אני תופס את המצב בצורה המסוימת הזו, וגם מרגיש ומגיב לה ככה.

הרגש יכול מאוד להתעצם בשלב הזה. כמו גל שעובר דרך הגוף.

נרגיש גם יותר בחוזקה את מה שמחזיק ועוצר אותנו מלהרגיש, מקומות שונים בגוף, הלסת, כתפיים, נשימה, עיניים, העורף ועוד.

יכול להיות שיעלה גם פחד גדול לפני שנפגוש את הרגש המקורי שסביבו נבנו הדפוסים המחשבתיים, הרגשיים והפיזיים הללו.

כשמסכימים לפגוש רגש בצורה כזו, עם הזמן כבר לא יהיה צורך בדפוסים, כי משהו בהם יראה שיש כאן מסוגלות וביטחון למפגש הישיר עם מה שמורגש. התפקיד של הדפוסים להגן עלינו מרגש יסתיים.


בכל הסכמה לפגוש רגש אנו מקבלים עוד חופש. חופש מההגנות הללו שיצרנו אשר לא נותנות לנו (מתוך האהבה וההגנה שלהם) לחוות את החיים באופן מלא יותר.

לסמוך שאני יכול להכיל את מה שמגיע. גם אם זה יכאב, יכעיס, יפגע, יעציב, ישמח מאוד וירגש.

אני מסוגל להכיל ולחוות. להודות לכל מה שהגן עליי בתוכי, והגביל את התנועה והביטוי. שאין בכל זה צורך יותר, תודה ושלום!


עכשיו מותר לי לנוע למקומות שקודם לכן לא היתה אפשרות לנוע אליהם, כי הדפוסים היו תופסים את המושכות ומפנים לכיוון מוכר ובטוח. מקומות אשר נתפסו כאיום, ושיש בהם פוטנציאל להרגיש משהו שלא הייתי מוכן להרגיש ולחוות.


התהליך הזה קורה שוב ושוב באינספור חוויות ורגשות שהיו בלתי נסבלים, הופכים להיות אפשיים ומוכלים.

כך בכל פעם שמוכנים להתקרב אט אט פנימה, לעזוב את הסיפור הידוע מראש על מה שאני חושב שאני יודע על מה שקורה.

כל פעם שאני מוכן לעשות שלום עם חלק בתוכי ובהיסטוריה שלי שלא הייתי מוכן לפגוש. אשר התרחקת ונאבקתי איתו חיים שלמים.

זה הדבר המשמעותי והמרגש ביותר בעולם הנפש שקורה לי עם עצמי ועם מטופלים.

נס גלוי.


0 תגובות

Comments


bottom of page